והדיכאון
מחלה צורבת.
לאט לאט מכלה הכל, וקשה לזכור. מי פה, מי לא, מה יש ומה אין, ולמה בעצם.
לא היו לי תשובות אף פעם. מאז שאני זוכר את עצמי, זה עטף אותי, החשיך את עיניי ועצם אותן, בעייפות רבה.
מתי לא הייתי? אני לא יכול לומר. אני לא זוכר תקופה אחת בחיי שבה הייתה לי משמעות. כזו משלי, אישית ויפה, מאלה שתמיד נותנים סיבה.
זה מכביד. אוכל את השפיות, את הביטחון, את האנרגיה. מכלה כל זכר לשמחה ברגע.
והכי גרוע, זה שלא שמים לב. לא אתה, לא הם, לא אף אחד.
חיים שלמים אני בתוך זה.
אבל עכשיו אני רואה.
ועכשיו אני רוצה לשחרר את עצמי מתוך כל הרפש השחור, מהאשמה והחרדה והטישטוש.
עכשיו, אני רוצה לעשות מעבר ללהיאחז בחיים.
אני רוצה לחיות אותם.
במלואם.
תגובות (1)
אואו. אהבתי מאוד, הכתיבה שלך מרגשת ועמוקה!