חיים בסרט- פרק 7

מרי מספרת:

זה היה נורא לראות את שניהם ככה, סגורים ומסוגרים, כל אחד בראש שלו, מתאבל בדרכו. הם בקושי דיברו, אבל מילמלו דברים כשהתעקשתי. פעם אחת מצאתי את ליאו אצל לוסי בחדר, אז אני מתארת לעצמי שהם מדברים ביינם.

ליאו נראה בסדר, עד שמשהו שבר אותו. למרות שהוא סגר את דלת חדרו הצלחתי לשמוע אותו בועט במיטה ומקלל בשקט.
לוסי היתה שקטה ורוב הזמן בחדרה, ומדי פעם הייתי שומעת אותה בוכה.

נורא רציתי לבוא אליהם, לדבר איתם מלב אל לב, לעזור במה שאני יכולה. אבל לא עשיתי את זה. פשוט הנחתי להם, לא אמרתי להם ללכת לישון, לא ניסיתי להעיר אותם בבוקר רק כדי לשמוע 'עוד חמש דקות' ולא ניסיתי להכריח אותם ללכת לבית הספר.
ידעת שזה לא בסדר מצידי בתור אמא שלהם, אבל ידעתי שזה נכון בתור בן אדם שמבין אותם.

היומיים שאחרי היו קשים, מרכוס היה כל הזמן מחוץ לבית, והתאומים היו עצובים על פורקל, כאילו היה אח. זה גם היה מדכא, הרגשה הרעה הזו, שאת לא יכולה לעשות כלום, אבל צריכה לעשות את הכל, ותוך כדי להתאבל ולעודד. עוד 4 ימים יהיה יום הולדתם של התאומים, ואני לא יודעת מה לעשות. חשבתי לקנות להם כלב חדש, אבל אני לא יודעת איך הם יגיבו.

למחרת:
"היי, מותק" דפקתי על המשקוף של פינת העבודה של מרכוס.
הוא הפנה את מבטו הטרוד לכיווני.
"סליחה שאני מפריעה לך. מה אתה עושה?" נכנסתי.
"מסדר את היומן של העבודה שלי. ידעת שביום ההולדת של התאומים יש לי פגישה עם אלכס סקוט?"
"לא! יש לנו מספיק על הראש" נשענתי על השולחן בעייפות "תנסה לבטל, אם זה בכלל אפשרי"
"אני אנסה"
אלכס סקוט הוא אחד הלקוחות של מרכוס וכשמתחילים איתו שיחה בלתי אפשרי לעצור אותה…
"בכל מקרה, אני ממש מתלבטת מה לקנות לתאומים ליום-הולדת. חשבתי לקנות להם כלב, אבל מה הם יאמרו?"
"לדעתי זה יזכיר להם את פורקל, אולי כלב בצבע אחר? כלבה שחורה?"
"אתה אמיתי איתי? כלבה שחורה? שחור זה צבע מדכא, לוסי תבכה כל פעם שהיא תראה אותה…"
"אז אולי כלבה שמנת?" הציע מרכוס
"חאקי?"
"אולי ורוד נוצץ? נו באמת, מרי"
"אני רק מנסה להעלות רעיונות!"
"אז תעלי רעיונות הגיוניים! בסוף עוד תרצי לקנות להם דרקון בצבע כסף חי ונושם"
"רעיון גרוע"
שניינו הסתובבנו ביחד.
"ליאו?" שאלתי בפליאה. כמה זמן הוא עומד שם?!
"מה?"
"אתה, אתה הקשבת לנו! זאת הייתה אמורה להיות שיחה פרטית!!"
"זאת הייתה אמורה להיות שיחה פרטית. עכשיו לא. ועצה קטנה, בפעם הבאה שאתם רוצים לדבר בפרטיות, ושגם אנחנו נדע את זה, תסגרו את הדלת." אמר ליאו.
"גם לוסי איתך?"
"לא, וטוב שכך."
נאנחתי. "טוב. מה רצית?"
"שמעתי שאת רוצה לקנות לנו כלב חדש, אז רציתי להביע את דעתי."
הייתה שתיקה קצרה שבה ליאו חשב על משהו, ואז נגמרה לי הסבלנות.
"טוב, קדימה!" ליאו נרתע.
אני לא יודעת למה הייתי כל כך קיצרת רוח. אולי בגלל המתח שהייתי שרויה בו.

ליאו היסס ואז התחיל לדבר.

נ.ב-רציתי להוסיף ולומר שאת הסיפור אני לא כותבת לבד אלא עם חברתי וכל התגובות מופנות גם אליה😘