מראה של תובנה

את מרגישה את המבטים שננעצים בי, ואת בעצמך לא מפסיקה להסתכל במראה, מפחדת כל פעם מחדש מילדה שנשקפת אל מול הראי. אני-לא-אני.
את מפחדת להפסיד את עצמך אל מול יום ועוד יום שיחד נאספים לערימת שבועות שמזמן כבר הפסקתי לספור.
ורק ביום ראשון אחד של סוף הקיץ את פתאום מבינה כמה אכפת לך מדעות של אחרים.
כאילו כל השחור של הרוע יוצא החוצה כדי שלא תוכל להסוות שום דבר בורוד- פקאצה.
להתפלל שהזמן יעבור מהר יותר ובו בזמן לקוות להחזיר את הזמן לאחור.

נ.ב. שבוע שעבר גילת אמרה שלא צריך לדאוג לי, כי אני ילדה טובה שלא עושה שטויות.
אז סליחה: אבא, אמא.