החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 20

"מי הולך לבית ראשון?? איזה אוטובוס מגיע עכשיו??" עמית שאלה בדרמטיות כשראו אוטובוס כחול באופק שנעצר ברמזור.
הם כבר היו בתחנת האוטובוס שלהם. גשם קל החל לטפטף בחוץ והאנשים המועטים שהיו גם הם בתחנה הצטופפו מתחת לסככות תחנת האוטובוס.
רק סאלי קיפצה בהתלהבות ונתנה לגשם להרטיב קלות את שיערה ובגדיה. התחנה נראתה כל כך קודרת ואפורה ביום חורף שכזה, אך סאלי ציחקקה בהנאה.
טוהר, שישב כתף אל כתף עם עמית הבן, נעמד. ריח אדמה רטובה מילא את אפו והוא חייך בהנאה.
"אני מהמר שהקו הזה הוא שלנו!" ירין אמר לטוהר ואימץ את עיניו להסתכל על האוטובוס הכחול שעדיין עמד ברמזור.
טוהר משך בכתפיו והסתכל על המצג האלקטרוני שאמור היה להראות להם עוד כמה זמן הקו שלהם אמור להגיע. אך הדבר לא עבד. טוב, חשב, עכשיו הוא יצטרך להסתמך על תקוותו של ירין.
מאי נאנחה ונעמדה גם היא. "אנחנו הולכות, אתם נשארים."
עמית נעמד ביהירות. "למה אתם בכלל מדברים על הנושא הזה? זה ברור שהקו הזה הוא שלי."
"כן, בטח." ירין אמר בציניות.
"תשתוק." עמית אמר.
טוהר משך באפו ולחש לירין משהו.
ירין פלט ציחקוק וטוהר הצטרף אליו כשהוא מסתכל על עמית.
"מה? מה מצחיק?" עמית שאל כשקלט שטוהר וירין מסתכלים עליו.
טוהר כיחכח בגרונו וירין אמר, "בוא נגיד שאני מאודדד שמח שאת חברה שלי!"
לקחו כמה שניות לעמית להבין שהם עוד צוחקים על דבריה של מאי ממקודם, וגם… עליו.
הוא הסתער על ירין בקפיצה, אך ירין התחמק ממנו בקלות. אחרי התחמקותו של ירין, עמית הושיט את ידו אליו בכדי לתפוס את חולצתו, אך ירין הסיט את ידו של עמית מכיוונו בקלות.
"אתה יותר מדי איטי…" ירין אמר, משועמם טיפה.
"אבל טוהר יותר." עמית אמר.
טוהר לא הספיק אפילו למצמץ והוא כבר היה כלוא בין ידיו של עמית- מרפקו שלו מהדק את צווארו של טוהר אל חזו.
"לא! הצילו, ירין!" טוהר קרא לעבר ירין.
ירין נאנח באכזבה. "טוהר, אתה חייב לעבוד על המהירות שלך."
"עכשיו, מה אמרתם קודם?" עמית שאל באיום והידק את אחיזתו בצווארו של טוהר.
"ש…שאתה מאוד… מאודדד שמח ש… שס-סאלי חברה שלך." טוהר אמר ופלט ציחקוק אמיץ.
ירין מחא כף וצחק. "אין לך כושר, אבל אומץ לגמרי יש לך!"
גבתו של עמית קפצה בזעם. הוא איגרף את ידו והצמיד אותה לראשו של טוהר.
ירין כבר ניחש מה בכוונתו של עמית לעשות לטוהר. הוא הצדיע לכיוונו של טוהר ואמר, "נלחמת בגבורה, גיבור!"
"שנייה-" טוהר פלט, אך עמית כלל לא הקשיב.
הוא שיפשף בחוזקה ובמהירות את אגרופו בראשו של טוהר.
טוהר צווח וניסה להשתחרר מאחיזתו של עמית.
"רק צחקתי!" הוא קרא בכאב.
"עדיין מצחיק??" עמית שאל והמשיך לשפשף את אגרופו כנגד שיערו של טוהר.
"רק צחקתי, עמית!!" טוהר התפתל בכאב.
"אני כבר רואה את מספר האוטובוס!" סאלי קפצה בהתלהבות עוד יותר. "זה הקו שלנו, עמית!"
"כן, לצערי סאלי צודקת." עמית אמרה כשידה מסוככת על עיניה מפני הגשם.
"הו, אוף…" מאי אמרה ובעטה באבן קטנטנה שהייתה בדרכה.
עמית שיחרר את טוהר ואמר, "תישארו להירקב כאן."
עיניו של טוהר דמעו מכאב, אבל הוא ציחקק ואמר בלי קול לירין, "אני מאודדד שמח שאת חברה שלי!"
"טוב, ביי." סאלי אמרה. היא ניגשה אל מאי וחיבקה אותה, ומאי נישקה אותה על לחייה. היא עברה אל עמית, ועמית קפצה עליה בחיבוק. סאלי הושיטה את ידה לעבר ירין בכוונה ללחיצת יד, וזה משך אותה אליו לחיבוק. עמית, שהסתכל עליהם מחובקים, ירק לריצפה.
טוהר שיפשף את עקב נעלו כנגד המדרכה במבוכה והסתכל על השמיים האפורים והמדכאים. הוא תהה אם סאלי הולכת להגיד גם לו להתראות. אבל מה הטעם בכלל לחשוב על זה אפילו? במילא היא לא תגיד… האם היא בכלל זוכרת את שמו בנקודה הזאת?
ואז היא נעמדה מולו.
היא הושיטה את ידה אליו במבוכה קלה. "להתראות, טוהר."
טוהר הסתכל עליה מופתע, אך אז אחז בידה החמימה. הוא הזיז את ידה מעלה ומטה מאחר שלא ידע מה לעשות וסאלי צחקה. הוא נרתע לשנייה מצחוקה, אך אז ציחקק גם הוא בשקט והוריד את עיניו הביישניות אל נעליו. כשהיא משכה את ידה ממנו לאט, עמוד השדרה שלו הצטמרר. הוא רצה את המגע הזה שוב, לנצח, אך האוטובוס כבר הגיע.
עמית הסתכל על סאלי בציפייה, אך אז נזכר שהוא לא אמור להיפרד ממנה עכשיו. הוא נשף בבוז והתקדם אל האוטובוס. בסדר, חשב, זה לא כאילו הוא באמת רצה לקבל ממנה חיבוק או משהו…
אבל זה כל כך מטומטם ולא פייר, חשב, למה הם זוכים לקבל חיבוק ממנה ורק הוא מקבל ניפנוף שלום עלוב ומסכן לפני שהיא יורדת מהאוטובוס, הא?
הם עלו לאוטובוס וסאלי נופפה לחבריה.
"ביי!" קפצה עמית.
"דברי איתי בטלפון היום!" מאי אמרה.
ירין הפריח לסאלי נשיקות בידו ושניהם ציחקקו.
וטוהר… טוהר פשוט הסתכל על סאלי בלי לומר כלום… אך רגע לפני שדלתות האוטובוס נסגרו, הוא אמר לעברה, "ת-תחזרי בשלום…"
האוטובוס המשיך בדרכו, ואלו שנשארו בתחנה הסתכלו על טוהר בעיניים גדולות.
"תחזרי בשלום?" עמית שאלה.
"ברצינות?" מאי הוסיפה.
"מה הבעיה?" טוהר שאל בתמימות ואז הסתכל על ירין.
"אני? אני לא מוצא את מה שאמרת משהו מוזר או מביך…" ירין אמר והרים את ידיו.
"מה?? מה לא בסדר במה שאמרתי??" טוהר שאל בתדהמה. מה לא היה נכון במה שאמר?
"תחזרי…" מאי אמרה.
"בשלום…" עמית ניענעה בראשה.
"מה לא בסדר??" טוהר שאל.
"בוא נגיד שאם היית אומר את זה לי, הייתי מנתקת איתך קשר." מאי אמרה.
"סאלי בטח חושבת שאתה מטומטם…" עמית אמרה ונדה בראשה.
נמשיו של טוהר נראו כאילו בלטו. "מ-מה? ה-היא… חושבת שאני מטומטם?"
"היא בטח חושבת שצריך לקרות לך מה שקרה לירין בכיתה ז'…" עמית אמרה.
"וואו, אתן מגזימות…" ירין אמר ובדק אם במקרה הקו שלו נמצא באופק הכביש.
"היא לא תשכח לך את זה לכל החיים." מאי פסקה.
טוהר האדים. "אבל רק אמרתי תחזרי בשלום!"
"סתם, סתם, טוהר…" עמית אמרה. "תראי, מאי, הוא כמעט בוכה…"
"עמית!" טוהר קרא.
"אני צוחקת! ג'יס, אתה באמת חייב להירגע. סאלי לא תחשוב שאתה מביך או משהו כזה…" עמית אמרה.
"אה-הה." מאי הסכימה. "אה, ושמעו קטע! היום ביקשתי מסאלי לדרג את עמית, ירין ואת טוהר מהבן שהיא הכי אוהבת לבן שהיא הכי פחות מחבבת."
ירין שילב את ידיו וחייך, כאילו ידע כבר שהוא מדורג במקום הראשון.
"מה… מה היא אמרה? כלומר, באיזה מקום כולם מדורגים…?" טוהר ניסה להגיד זאת בצורה הכי אדישה שיכל.
אך למרות מאמציו של טוהר להחביא את רגשותיו, מאי קראה אותם כספר פתוח. "מקום ראשון… היה ירין!" היא אמרה.
עמית מחאה כפיים ושרקה.
"והמקום השני… הוא…" מאי אמרה לאט והגשם נשמע כאילו הוא מתרחק.
טוהר עצר את נשימתו בציפייה, אך מה הטעם בכלל? מי אמר שהוא במקום השני? הוא ראה את יחסם של סאלי ועמית. הם נראים חברים די טובים, חוץ מהרגעים שבהם הם מתחבטים אחד בשני- שזה כמעט תמיד… אבל חוץ מזה הם חברים די טובים.
"עמית!" מאי אמרה, והשם כאילו ננעץ בליבו של טוהר.
פיו של טוהר נפער והוא מיהר לסגור אותו. הוא בלע את רוקו וגירד את שיערו במבוכה כמו שתמיד סאלי עושה. הוא פלט צחוק מזויף ולא נעים לשמיעה ואמר, "אז אני מניח… שאני מקום אחרון…?"
מאי בחנה את פניו של טוהר. "אל תדאג, אתה עוד יכול לעלות."
"אני אפילו לא רוצה…" טוהר משך בכתפיו בחוסר אמון שגרם לעמית לגלגל את עיניה.
"אבל אתה!" מאי אמרה לעבר ירין שחייך בחולמניות לעבר השמיים הסגריריים.
"סאלי!" הוא אמר כשהתעורר ממחשבותיו.
"מה?" עמית אמרה לירין.
"אה, כלום… מה רצית, מאי?" ירין שאל כרגיל.
"אה… אני רק רציתי לבאס אותך ולהעביר לך את מה שסאלי אמרה לי עלייך." מאי אמרה וחיוכו של ירין התנדף כהרף עין.
"מה…?" הוא שאל בחשש.
"ברכותיי! סאלי מחשיבה אותך כאח, כאילו אין לה מספיק בבית!" מאי אמרה וירין לא טרח לסגור את פיו הפעור.
אח? זה מה שהוא בשביל סאלי? רק… אח…? הוא הרגיש בחילה. הקשר שלהם היה יותר מזה, הרבה הרבה יותר מזה. לאח היא הייתה מפריחה נשיקות באוויר כך? לאחיה היא הייתה מספרת את מה שסיפרה לו? זה היה כל כך מוזר. הרטט החשמלי הזה שעבר בו תמיד כשראה אותה לא יכול להיות טעות… הלהבה שניצתה בלבו כל פעם שהתחבקו לא יכולה להיות סתם הרגשה חולפת… וכשהיא הסתכלה עליו, היא לא הרגישה את אותו הדבר?
מאי ניקתה את גרונה על ידי שיעול יבש. "אוקי. מדהים, לא?"
"אני. לא. מאמינה! איך- למה סאלי לא אמרה את זה לי??" עמית אמרה.
"כי את לא שאלת." מאי אמרה קצרות. היא חשבה שזה יהיה מרגש לראות את פניו ההרוסות של ירין כשיתבשר לו על מה שסאלי אמרה, אך היא אפילו לא הרגישה רצון לחייך.
"זה בסדר להיות מאוהב במישהי שמחשיבה אותך כמו אח שלה." עמית לחשה לירין אך כולם שמעו את דבריה.
פיו של ירין עדיין היה פעור, אך אז הוא התעשת. הוא החל לצחוק. "איך לא שמתי לב שאת משקרת מההתחלה??" הוא פנה אל מאי.
טוהר הסתכל על מאי. הוא לא חשב שהיא שיקרה לפי פניה.
גבותיה של עמית התכווצו והיא פנתה לעבר מאי. "מההה?? שקרנית מטונפת!"
"מה- אני אומרת את האמת!" מאי אמרה כשאוטובוס החל להתקרב לתחנה.
"אוקי, מה שתגידי," ירין אמר בהקלה. מאי שיקרה, עדיין יש סיכוי שסאלי מרגישה אליו את אותו הדבר שהוא מרגיש אליה.
"ירין! תפסיק להתכחש לזה! אתה מוציא אותי שקרנית!" מאי אמרה בכעס.
עמית ניענעה בראשה. "מאי השקרנית… דווקא שם מתאים, לא?"
ירין חייך אל מאי. "בסדר, מאי." הוא חיבק אותה קלות. הוא חיבק גם את עמית ואז עלה לאוטובוס.
עמית חיבקה את טוהר ואז מאי דחפה אותו לתוך האוטובוס. "יום טוב." הוא אמר.
"תחזור בשלום!" מאי ועמית אמרו כאחת, והן הספיקו לראות את הבעתו המאוכזבת של טוהר לפני שדלתות האוטובוס נסגרו…

"למה אתה מחייך?" טוהר שאל את ירין שנצמד לדפנות האוטובוס.
"אני? מחייך? לא נכון." ירין אמר וניגש בחיוך למכונה מלבנית וצהובה שעמדה ליד דלתות האוטובוס. הוא הכניס כמה שקלים למכונה, והמכונה בתגובה הוציאה מפיה דף קבלה.
טוהר ניגש למכונה ושילם גם הוא על הנסיעה. "להגיד תחזרי בשלום זה לא מביך בכלל…"
"אתה צודק," ירין אמר באותו חיוך לגלגני. כשהעביר את עיניו סביב הוא שם לב שהאוטובוס היה די ריק. הוא התיישב באחד המושבים שהיו ליד הנהג.
טוהר הלך והתיישב במושב שהיה מול ירין. "אז… אתה חושב שמאי באמת שיקרה קודם?"
ירין חייך וחשף גומת חן שהייתה ליד שפתיו. "ברור. למה, אתה חושב אחרת?"
"לפי הפנים של מאי כן…" טוהר אמר וניסה להסתכל מבעד לחלונות האוטובוס שכבר כוסו באדי קור.
ירין השתתק. הוא שיחק עם רוכסן מעילו ונזכר בפניה של מאי. הן אכן נראו לו כנות, וזה מה שגרם לליבו להחסיר פעימה… אבל זה הרי לא הגיוני שסאלי לא מרגישה את אותו הדבר כלפיו, נכון…? אז מי מהן משקרת? פניה של מאי או מאי עצמה?
טוהר חייך לעצמו כשטבע בתוך קולות הגשם. הוא תמיד אהב את החורף. תמיד כשהעונה הזאת הייתה מגיעה הוא היה שרוי בשלווה. הוא עצם את עיניו והרגיש חמימות עוטפת אותו…
"הי." ירין אמר והעיר את טוהר.
"הא, מה…?" טוהר שאל.
ירין נאנח ותיקתק בחלון האוטובוס בשקט ובקצב. אבל מה אם מאי אומרת את האמת בכל זאת, חשב, מה אם סאלי אכן מחשיבה אותו כאח? רק המחשבה על כך גרמה לו לרצות להקיא. תחושת אי הידיעה גרמה לו לרצות לשבור את החלון שעליו תיקתק באצבעו. אבל סיכויו טובים, חשב. הוא וסאלי נהנים ביחד ועושה רושם שגם היא מרגישה בנוח לידו, יותר מטוהר ומעמית! הרי הוא דורג מקום ראשון כפי שמאי אמרה, לא? חיוכו חזר לפניו. הוא לא צריך לדאוג- מאי שיקרה, ואם הוא וסאלי יתקרבו עוד טיפה אחד לשני, היא בטוח תבין שגם ירין מוצא חן בעיניה.
"מה רצית?" טוהר שאל את ירין.
"כלום, לא חשוב." הוא המשיך לחייך לעצמו. אם הוא וסאלי יתקרבו עוד טיפה אחד לשני, היא בטוח תבין שגם ירין מוצא חן בעיניה.