ארבע הסגולות | 32 – משל או מציאות וסוד הסגולות

"חיננית, יקירתי! איפה היית כל הזמן הזה? התגעגעתי אלייך כל כך!"
ישון וסוני הופתעו לראות את חברתם התמירה רצה כילדה קטנה לחבק את האישה הזקנה שעמדה בסינר מאובק מאחורי שולחן מטבח חסר סדר.
"לפידה! סלחי לי! רציתי לבוא מזמן!"
"אז למה לא באת, ילדתי? ולמה את בוכה? לא מכובד למחוללת בכירה כמוך לבכות כך לפני אנשים…"
אבל גם עיניה של המחוללת הזקנה היו רטובות. לפידה ליטפה את שׂערה של חיננית וטפחה ברכות על שכמה.
"די, די, ילדתי… את חייבת להפסיק לבכות… אנא ממך… את מביכה את מורתך הקשישה…"
המחוללת הצעירה התנתקה באיטיות ממורתה וניגבה את דמעותיה. "אני מצטערת, מורתי," אמרה חיננית ברעד, "הייתי זקוקה לחיבוק שלך."
"אז מי הם שני הילדים החביבים שמאחוריך," ניגבה לפידה את פניה בסינרה המקומח. שׂערות אפורות סוררות הציצו בשובבות מתחת למטפחת הלבנה שחבשה לראשה.
"אוי, סלחי לי, מורתי," התגברה המחוללת הצעירה ופנתה להציג את חבריה. "שני הנערים היקרים הללו באו הנה כל הדרך ממגדל המחוללים כדי לבקש את עצתך."
"חיננית! באמת!" טפחה האישה המבוגרת ברכות על כתפה של תלמידתה הצעירה, "לא שאלתי מה הם עושים כאן, שאלתי מי הם!"
"שלום, גברתי," אמר ישון וניגש צעד קדימה, "שמי ישון, וזו חברתי סוני. כפי שחיננית אמרה, אדון המחוללים שלח אותנו לבקש את עזרתך."
"רהי? הו! טוב שהוא נזכר בנו! הזקן הזה כבר מזמן לא ביקר כאן!"
"את יודעת איך הוא, מורתי," התנצלה חיננית וחיוכה שב אליה, "העיסוקים המרובים במגדל המחוללים אינם מותירים לו זמן רב…"
"את תמיד מגינה עליו…" חייכה המורה הזקנה, "אבל מה עם מחקר יצורי המים שלו? הוא הצליח לפגוש סוף סוף אחד מהם?"
"כן כן…" קרצה חיננית לעבר ישון, "ממש לא מזמן…"
"אז מהי השאלה החשובה כל כך של אדון המחוללים? ולמה הוא שלח אותה עם שני הילדים החמודים הללו אליי?"
"האמת, מורתי, מדובר בשאלה חשובה ביותר, היא קשורה לארבע הסגולות ולגוע מלך השבן…"
המחוללת המבוגרת הרצינה באחת. "ארבע הסגולות?" הזקנה הישירה מבט לעבר הנער והנערה, "הם?"
"הוא," מורתי, "האחות נמצאת עם נועם עכשיו בספרייה."
"עם נועם?? איני בטוחה שזה רעיון טוב כל כך…"
"אינך מכירה אותה… הם יסתדרו יחד מעולה…"
הזקנה הרהרה מעט בדבר, יישרה את מטפחתה, פתחה את קשרי סינרה והניחה אותו על השולחן. "טוב… אני אומנם באמצע אפייה עכשיו, אבל העניין רציני מדי, אבקש מטיחי שתסיים את העוגה…"
המחוללת המבוגרת הובילה את חיננית ושני הנערים אל מחוץ למטבח. לפני שיצאו, דיברה לפידה עם טיחי, אישה מבוגרה ומלאה שהייתה הטבחית האמיתית במטבח היכל החוכמה. טיחי הנהנה בראשה והבטיחה שתטפל בעוגה. כשיצאה המחוללת הזקנה מהמטבח, הספיקה הטבחית לקרוץ לחיננית, וזו השיבה לה בחיוך.
* * *
"אז מה לך ולכנסי?"
"מי הנערה הזאת, אדוני?" שאלה דיה את נשיא החוכמה.
"מדוע את מתעניינת בה כל כך? היא בסך הכול אגדה עתיקה…"
"מתי היא חיה? האם לפני זמן רב?"
"מי אמר שהיא חיה בכלל?" השיב האיש והזדקף בכיסאו, "ייתכן שהיא מעולם לא הייתה קיימת!"
"אז למה מסופר עליה בספר? ולמה יש ציור שלה?"
"היא אגדה." הסביר הזקן והתנדנד במקומו, "ישנן אגדות המשמרות אירועים שהתרחשו באמת, וישנן אגדות שהן רק משלים, סיפורים שנועדו להעביר לנו מסר, לסמל רעיונות…"
"איך אפשר לדעת מה אמת ומה שקר?"
"כל אגדה שמקורה בכתבי הקדמונים הרשמיים היא אמת, אבל לא כל אמת היא מציאות עובדתית. גם משל הוא אמת. המסר שלו אמיתי, אף שהוא לא התרחש במציאות."
"אבל האם יש דרך לדעת אם האגדה מתארת מציאות שקרתה באמת או שהיא באה רק להעביר רעיון ומסר?"
"שאלה מחקרית מעניינת," השיב הזקן והחליק את זקנו המסודר, "אבל למאי נפקא מינה?"
"סליחה?" עצרה אותו דיה, "לְמה אי נאף קאף מין הא? לא הבנתי…"
"אח!" קרא נועם ברוגז, "שכחתי שאינך בקיאה בשפה העתיקה… כוונתי לומר – האם באמת משנה כל כך אם הסיפור התרחש אם לאו? גם אם הסיפור התרחש במציאות וגם אם לא, מטרתו ללמד אותנו משהו, כי אחרת הוא לא היה משתמר שנים רבות כל כך. לכן, מה בכך אם הוא התרחש אם לא? העיקר המסר שהוא בא ללמד!"
"אז אדוני אומר שאי אפשר לדעת אם כנסי באמת קיימת?"
"אני אומר שזה לא משנה כלל, למה שיהיה אכפת לך אם היא קיימת?"
"כי אני פגשתי אותה."
האיש הזקן עצר מההתנדנדות שלו ונעץ מבט מופתע בנערה המביטה בעניין באיור של נערת הרפאים מהאגדה העתיקה.
"את – מה?" אמר לאיטו והתיישר בכיסאו, "את פגשת את נערת הרפאים??"
"כן אדוני," השיבה דיה במבוכה, "אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל…"
"איפה פגשת אותה?"
"אמ… בחלל התת־קרקעי שתחת הר הקדמונים…"
"מה היא אמרה לך?"
"אה… אדוני מאמין לי?"
"מה היא אמרה לך?"
"היא סיפרה לי סיפור על גמל שקיצצו לו את האוזניים…"
"זה משל ידוע, כל אחד היה יכול לספר לך את הסיפור הזה…" אמר האיש, "נערת הרפאים אמרה לך עוד משהו?"
"אה… לא משהו חשוב, רק שכדאי לנו להסתלק משם…"
"משם?"
"מהחלל התת־קרקעי שתחת הר הקדמונים."
"למה?"
"הנערה אמרה שהמקום הזה לא מתאים לנו, שיש בו רוחות רעות או משהו כזה… ואז היא שלחה אחת מהציפורים שלה להראות לנו איך לצאת משם."
דיה המתינה לתגובתו של נועם, אך נשיא החוכמה שקע בהרהורים בעקבות דבריה. הנערה המתינה עוד כמה רגעים, ומשראתה שהאיש אינו מתכוון לדבר בקרוב, שבה לעיין בספר, אך לא הצליחה להתרכז, ובכל מקרה לא הייתה יכולה לחזור לחיפושיה בדבר ארבע הסגולות כשהאיש הזקן נמצא לידה. רק אז שמה לב שחיננית, ישון וסוני אינם בספרייה.
"נערתי," נשמע כעבור זמן קול מעליה, "חיננית ביקשה שתצטרפי אליה ואל חבריך."
כשהרימה את מבטה ראתה את דין הספרן מביט בעניין בה ובנשיא החוכמה היושב לצידה שקוע בהרהורים.
"אמ… בסדר…" אמרה וקמה ממקומה, "להחזיר את הספר למקום?"
"לא לא, אין צורך," אמר בחביבות, "אני כבר אדאג לכך, בואי נא אחריי."
"אדוני, אני צריכה ללכת," אמרה דיה במבוכה לנועם, אך נראה שהזקן לא שמע אותה.
"זה בסדר," אמר דין, "כך הנשיא תמיד כשהוא שקוע בהרהורים, אי אפשר למשוך את תשומת ליבו עד שיסיים את הרהוריו. אני כבר אספר לו שהיית צריכה ללכת. אנא, בואי אחריי, חיננית אמרה שהדבר דחוף."
דיה צעדה אחרי הספרן אל מחוץ לחדר הספרייה ועקבה אחריו במסדרונות שנדמו לה כמבוך ענק. לאחר כרבע של הליכה מפותלת ניצבו השניים לפני דלת עץ שחומה, שעליה תלוי שלט ישן, ובו כתוב: "לשכת לפידה בת דברה". עוד לפני שנקש הספרן בדלת, נשמע קול נשי מבוגר קורא, "אנא היכנסי, דיה!" דין הנהן בראשו בחיוך והשאיר את הנערה לבדה לפני החדר, שב אל ממלכת הספרים שלו.
דיה פתחה את הדלת ונכנסה לחדר קטן וחסר סדר אף יותר מחדרו של אדון המחוללים. במרכז החדר, על כורסה יחידה, ישבה אישה זקנה בשמלה ססגונית. את ראשה עיטרה מטפחת פרחונית. מולה, על כיסאות מרופדים היטב ישבה חיננית, אחיה וסוני.
"ברוכה הבאה נערתי!" קראה אליה הזקנה בחביבות והזמינה אותה לשבת על כיסא שניצב לצד אחיה.
כשתפסה דיה את מקומה, פתחה המחוללת הזקנה, "שלום לך, דיה, כמה טוב לראותך כאן! אני כמובן לפידה, מורתה של חיננית. הבנתי שכבר פגשת בנועם אישי, ואת בכל זאת נראית רגועה למדי, מסתבר שתלמידתי צדקה בהערכתה… אומנם הייתי שמחה להאריך במילים, אך השעה דחוקה, והגופים שלכם אינם רגילים לעמוד במקומם בלי נשמתכם."
"את כמובן צודקת, מורתי," חייכה חיננית, "אומנם אדון המחוללים ומחוללת הברק שומרים על הגופים שלנו במגדל המחוללים, אך זמננו הולך ומתקצר, והשעה באמת דחוקה ביותר, וכבר מזמן היינו צריכים לבוא לכאן לקבל את עצתך."
לפידה הנהנה בחיוך לתלמידתה. "אני מניחה שאתם רוצים לשמוע על ארבע הסגולות, הנשק היחיד שיכול להביס את גוע מלך השבן וענקיו. ובכן, עד היום לא יצא סוד ארבע הסגולות מתחומי החדר הזה. הסוד הועבר מדור לדור במשפחת הנשיאים של היכל החוכמה. אבל, מסתבר שהגיעה השעה לגלות את הסוד לבעליו האמיתיים."
חיננית עמדה לקום ממקומה, אך מורתה עצרה בעדה. "עלייך להישאר, תלמידתי, גם את מבעלי הסוד."
"אני?!" התפלאה המחוללת התמירה, "חשבתי שהוא נועד רק לאחים!"
"לא לא… אומנם התפקיד הוטל על האחים, אך הם אינם יכולים למלאו לבדם, וכל בני חבורתם צריכים לדעת את הסוד."
"בני חבורתם?" התפלאה דיה, "אז… איננו צריכים לצאת למסע לבדנו?"
"ודאי שלא!" צחקה לפידה צחוק חמים, "באמת חשבת שאת ואחיך תצטרכו להתרוצץ ברחבי העולם לבדכם, כשכוחות שאינכם מסוגלים אפילו לתפוס רודפים אחריכם?!"
"מי אמור להצטרף לחבורה שלנו?" שאל ישון, "אנו נבחר בהם?"
"נכון יותר לומר שהם יבחרו בכם…" הוסיפה המחוללת הזקנה בצחוקה, "הינה כבר יושבות כאן שתיים שהחליטו לצאת איתכם לדרך ויהי מה, נראה אתכם משאירים אותן מאחור!"
"זה נכון," אמרה סוני והזדקפה במקומה, "הבטחתי לישון שאצטרף אליהם למסע."
"ואת, חיננית," פנתה דיה אל המחוללת, "את מתכננת להצטרף אלינו למסע?"
המחוללת הצעירה שבה למקומה, "כאילו יש לי משהו מעניין יותר לעשות…" אמרה והוסיפה קריצה.
"אבל מה עם לקישא?" שאלה דיה.
"מה איתו?"
"אינך אמורה להילחם בו?"
"אה… המשהו הקטן הזה… אני בטוחה שהוא יבין וימתין לי עד שאסיים…"
חיננית חייכה אליהם, אך לפידה לא חייכה. המחוללת הזקנה הביטה בתלמידתה ברצינות. "יבוא היום שתצטרכי לעשות זאת, חיננית, עם כל הכאב שיש לך בדבר. העולם לא ימתין לך לנצח. לך וללקישא יש אחריות על הדור שלכם. חבל שמשניכם, דווקא לקישא הוא המבין זאת."
"סוף סוף את השארת אותו מאחור, מורתי," ענתה חיננית בחיוכה הרגיל, אך שלושת הנערים הרגישו היטב בנימה של נוקשות שהתגנבה לקולה, "היית צריכה לקחת גם אותו."
"כבר דיברנו על זה," השיבה המחוללת המבוגרת בשקט, "וזה לא הזמן לפתוח את הנושא מחדש."
דממה מביכה השתררה, עד שישון שבר אותה, "אז חיננית וסוני שייכות לחבורה שלנו, והן יכולות להיות שותפות בסוד. האם תוכלי לגלות לנו גברתי מה הן ארבע הסגולות?"
פניה הקמוטות של המחוללת המבוגרת שבו לחייך, אך ישון הבחין שהחיוך אינו טבעי, אלא מאולץ במקצת. "נכון, נחזור לענייננו. אגלה לכם את סוד ארבע הסגולות."
"כידוע לכם," המשיכה המחוללת, "מחול אורות וכישוף אינם משפיעים כהוא־זה על גזע הרפאים, ובכלי נשק רגילים יהיה קשה מאוד לגבור עליהם, ואולי אפילו בלתי אפשרי. על פי המסורת הנתונה בידינו, רק באמצעות ארבע הסגולות נוכל לגבור על הרפאים בכלל ועל גוע מלכם בפרט."
ארבעת הצעירים הקשיבו בסקרנות לדבריה של המחוללת הזקנה. לפידה שפשפה את ידיה, עצמה את עיניה, כמו התקשתה להוציא מפיה לפניהם את הסוד השמור דורות רבים כל כך.
"אתם בוודאי מצפים לשמוע שארבע הסגולות הן נשק עוצמתי וקסום, משהו הקבור באי נידח, שצבאות עצומים מגינים עליו ודרקון ענק מרחף מעליו… אך למעשה, ארבע הסגולות הן בסך הכול ארבעה צמחים."
"צמחים?!"
"אילו צמחים?!"
"צמחים פשוטים למדי, יש לומר. לכל אחד מהם בפני עצמו אין כוח מיוחד, אך השילוב שלהם יחד הופך אותם לכוח שאין לעמוד לפניו."
ישון וסוני הביטו זה בזה. דיה הרהרה בדבר. וחיננית – חייכה, כמובן.
"אז… מה בעצם הבעיה?" שאלה דיה, "אנחנו צריכים בסך הכול לקטוף את הצמחים הללו ולהכין מהם נשק? לא נשמע לי מסובך במיוחד…"
"הבעיה העיקרית היא שהצמחים הללו אינם גדלים באותו מקום. כל אחד מהם גדל באזור אחר לגמרי, ואתם צריכים לאסוף אותם ולאחד ביניהם."
"מדוע זה צריך להיות דווקא אנו?" הקשתה דיה, "למה שלא תשלחו שליחים לאסוף את ארבעת הצמחים הללו? הם ודאי יעשו זאת בקלות יותר מאיתנו…"
"הלוואי שהיינו יכולים, נערתי, אבל על פי מסורת ארבע הסגולות, אלו צריכים להיות דווקא ה'נצר רך, אך נורא, זכר אף נקבה', הוא ש'יושיט את ידיו, בעיניו הוא יביט, את הארבעה ירומם, יאחד את האור'."
"בסדר בסדר…" אמרה דיה בקוצר־רוח, "נניח שאנחנו הנצר־רך וכל זה, אנחנו נרומם את הארבעה – אבל מה הבעיה שאחרים יביאו לנו אותם ואנחנו נרומם אותם?"
"את שואלת שאלות טובות, ילדתי," חייכה אליה המחוללת הזקנה, "אני מבינה עכשיו למה תלמידתי אמרה שתסתדרי עם נועם… אך 'לרומם' אין כוונתו להרים אותם, לטלטל אותם פיזית כלפי מעלה. 'לרומם' פירושו להעלות אותם רוחנית, להפוך את הצמחים הסתמיים הללו ל'סגולות'. והדרך לרומם אותם היא כבר בעקירת הצמחים ממקורם. במילים אחרות: כדי שהצמחים יוכלו לפעול את פעולתם המיוחדת, יש הכרח שאתם תקטפו אותם ממקורם. בעצם הקטיפה שלכם תרוממו אותם לסגולתם. אחר כך תוכלו לאחדם יחד ולנצח בהם את הרפאים."
דיה לא נראתה משוכנעת, ואחיה חש במוח שלה עמל להקשות על דברי המחוללת. אך ישון עצמו היה נער פשוט, ואם כך אמרה מורתה של חיננית, הוא לא העלה על דעתו להקשות על כך. על כן, כדי למנוע את הוויכוח שעתידה אחותו לעורר, מיהר ושאל עניינית, "מהם ארבעת הצמחים הללו? האם מדובר בצמחים נדירים?"
"יש ויש." ענתה לפידה קצרות, "אם באתם מכפר השוכן לצד נהר, אתם בוודאי מכירים היטב אחד מהם – עץ השוגף."
"עץ השוגף?!" קרא ישון, "זהו עץ פשוט ביותר! הוא גדל באלפיו בגדות הנהר! מעולם לא העליתי על דעתי שיש בו סגולה מיוחדת כלשהי!"
"כפי שאמרתי, שני דברים הופכים את הצמחים הסתמיים הללו לארבע הסגולות. ראשית, צריך שדווקא אתם תקטפו אותם ותרוממו אותם לתפקידם. ושנית, האיחוד שלהם יחד הוא שיקנה להם את כוחם."
"מה הם שאר הצמחים?" שאלה סוני שהקשיבה בעניין לדברי המחוללת.
"ענפי שוגף הם הסגולה הפשוטה והנפוצה ביותר," ענתה המחוללת, "קשה קצת יותר להשגה הוא העלה המרכזי של דקל המזמג. אחריו – ענפי שיח העוה. והנדיר ביותר הוא בלי ספר פרי עץ הדאבש."
"רק רגע!" קפצה דיה, שעד עוד אותו רגע הוסיפה להרהר בתשובה של המחוללת הקשישה, "עדיין איני מבינה!"
"כן, ילדתי," ענתה לפידה בסבלנות ולגמה מכוס תה מהביל שניצב בשולחן קטן לידה, "מה אינך מבינה?"
"מחוללי האורות הרי יודעים על ארבע הסגולות כבר מאות שנים," אמרה דיה, "למה לא דאגתם בכל השנים הללו לגדל אותם במקום אחד, כאן או במגדל המחוללים, או בכל מקום מוגן אחר? אילו הייתם עושים כך, האיסוף שלהם היה פשוט ובלי סיכונים מיותרים!"
חיננית חייכה לעבר מורתה. "לא אמרתי לך שהיא נפלאה?"
"בהחלט…" החזירה לה לפידה חיוך. "גם שאלתך זו במקומה, ילדתי היקרה," אמרה המחוללת בחום לדיה והושיטה את ידיה לאחוז בידי הנערה, "אבל הסגולות מוכרחות לגדול בצורה טבעית במקומן. נטיעה או שתילה מעשה ידי אדם פוגעת בסגולה שלהן להופיע. משום כך אתם מוכרחים לקטוף אותם מצמחים שגדלו בר בטבע ובאו מצמחים שגדלו אף הם בר, דור אחד דור, צמח אחר צמח."
"אבל איך נוכל לדעת זאת?" התקיפה אותה דיה, "לפי מה שאת אומרת, גם אם נמצא למשל עץ דאבש שגדל בר, מגרעין שנפל לאדמה בצורה טבעית, ייתכן שהוא לא יתאים – כי לפני אלף שנים או יותר היה אדם ששתל עץ דאבש כלשהו, והעץ הזה הוא צאצא שלו!"
"את בהחלט צודקת, ילדתי," השיבה לפידה וטפחה על ידיה בחום, "לכן המשימה העומדת בפניכם אינה קלה כלל וכלל. אתם צריכים למצוא עץ טבעי לחלוטין, שבכל הדורות שקדמו לו לא התערבה יד אדם בשתילתו."
"אבל זה בלתי אפשרי!" קראה דיה, "איך נוכל לדעת זאת?? הרי אין על הצמחים כל סימן שנוכל לזהות על פיו את טבעו של הצמח בכל הדורות שקדמו לו!"
"אכן," ענתה המחוללת, "אין שום סימן חיצוני על הצמח. אבל אם הוא צמח טבעי אמיתי, קיימים בו סימנים פנימיים, שרק אתם תוכלו לחוש בהם."
"איך?" שאל ישון, "איך נוכל לחוש בדבר שאינו נראה כלפי חוץ?"
"על ידי התרכזות בנקודה הפנימית שבנשמתכם," ענתה לפידה, "בדיוק כפי שהגעתם הנה."
"אם אנו כבר מדברים על ההגעה הנה," התערבה חיננית, "נראה שזמננו כאן תם. גופיהם של הנערים זקוקים לנשמתם בהקדם, ואני איני יכולה להשאירם בלי ליווי חזרה למגדל המחוללים."
"כבר?!" התפלאה המחוללת הקשישה, ובעודה מדברת חש ישון את לשכתה של לפידה הולכת ונמוגה מול עיניו.
"היו שלום אהוביי," הספיקו הארבעה לשמוע את קולה הסדוק, "מי ייתן ויפציע האור מנשמתכם ויובילכם אל מחוז חפצכם!" ישון היה יכול להישבע שראה דמעת־כאב מנצנצת בזווית עינה הדואגת לפני שנעלמה מפניו.