החרדה המתוקה שלי

החרדה שלי היא משהו אחר, לא כל כך נחמד.
היא עשויה מהרבה שכבות, כמו עוגת יום הולדת ענקית במיוחד שכל רגע עלולה ליפול. האם זה מדאיג אותי? כן, כמובן. אני מתבוננת עליה בפנים מזועזעות ודאגה, רק שהיא לא תיפול. אני קופצת מצד לצד ופושטת ידיים.
כמובן שהכל בראש, זה מה שכולם אומרים. אבל עוגות היום הולדת שלהם לא מאיימות להשמיד אותן תחת משקל שכבות הקרם, נכון? הרי אם זה היה ככה גם הם היו קופצים מצד לצד ועוקבים אחרי כל תנודה. לפחות ככה חשבתי, כי גיליתי שיש אנשים שדווקא מסוגלים לעמוד מול הר כזה, עשוי קמח, קקאו והרבה סוכר, ופשוט לעמוד בשילוב ידיים. לא יודעת אם זה בגלל שהם וויתרו, או בגלל שהם הבינו שתיפול העוגה או לא הם יהיו בסדר. מאוד רציתי להיות מסוגלת לכך, אבל אלוהים כמה שהזה היה מפחיד. כמובן לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל התחושה לא הלכה לשום מקום, והיא שאבה את הכוחות שלי שחזרו אלי רק כשישנתי תשע שעות לפחות. רוב הזמן, השינה הייתה המקום היחיד בחיים שלי שלא הושפע מהדאגות. אבל לאחרונה גם זה בספק. הבעיה האירונית שלי, היא שגם אם החרדה שלי עצמה עשויה מהרבה דברים טעימים, אני עצמי מתקשה לאכול. אוכל מפחיד אותי. מה אם אני אקיא? גם אם אני אוכלת משהו מאוד מאוד בריא, מה אם? לפעמים הרי אני כל כך לחוצה, שיש לי בחילה, ואני דוחפת אותה עמוד עמוד בפנים ואומרת לה, למה את עושה לי את זה. אבל היא באה כל יום בכל מקרה.
הרופאים אמרו לי, זה לא בעיה בריאותית, ומכיוון שאת גם אומרת שאת לחוצה- המסקנה מתבקש בעצמה! את צריכה -וכאן נפתחת רשימה ארוכה- טיפול כזה, טיפול אחר. ואני אומרת כן כן ורושמת הכל.
"העוגה שלך (טוב הוא לא אמר עוגה, אבל נכון שעוגה מילה הרבה יותר נחמדה מחרדה נכון?) תישאר, אבל התרופות יעזרו לך לא לחשוב עליה כל כך הרבה ולא לסבול מתופעות לוואי של לחץ." אמר הרופא. למרות שרציתי למצוא פתרון לבד, פתרון אחר. וחיפשתי ושאלתי שאלות, פשוט לא מצאתי. אבל כן מצאתי את עצמי לוקחת מה שאמרו לי לקחת ומחכה לתוצאות.
כי כל שאר האנשים בחיים שלי ואפילו הרופא כל הזמן אומרים. "כל כך צעירה" "צריכה להנות מהחיים" ואני לא מבינה למה ואיך. למה אני צריכה להנות מהחיים אם הם ממשיכים להניח עלי צרה אחרי צרה, ואיך זה קשור לזה שאני צעירה? צרות לא מרחמות על ילדים וגם לא על מבוגרים צעירים. צרות הן לא רכוש של המבוגרים האמיתיים, עם דירה ולפעמים גם נשואים. אני בטוחה שגם לילד הכי קטן וחמוד, יש עוגה קטנה וחמודה בראש.
אני הייתי תמיד בן אדם קופצני, עירני וחברתי במיוחד. כולם היו חברים שלי כשהרגשתי בטוחה בעצמי. אבל כשעוד הייתי ממש קטנה, כמעט כל שנה, נוספה עוד קומה ועוד קומה. והעוגה הפכה להיות יותר מידי גדולה עוד לפני שהייתי אישה קטנה. האמת ניסיתי לאכול אותה, כי אני אוהבת ממתקים גדולה, אבל קצב האכילה שלי והגדילה שלה גרמו למצב להיראות מצחיק.
אז עכשיו, כשאני כן אישה וכמעט לא קטנה בכלל, אני מביטה על העוגה העצומה שלי ומנסה לשלב ידיים.