החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 19

סאלי התנשפה בהפתעה. "עבודה על כמה אני בן אדם טוב?? אבל…" סאלי החלה לומר אך עמית קטע אותה.
"כן. ועכשיו תסתמי ת'פה או שאני אכתוב על כמה שאת מכשפה." הוא אמר וירין דחף אותו בכתפו.
"בכל מקרה, עמית הולך לכתוב על הנושא הזה ארבע מאות מילים, אז… כן." ירין אמר בחיוך.
"מצחיק אותך, הא?" עמית אמר לירין ודחף אותו בידו.
"לא… אני סתם חושב שזה אירוני, הרי אתה כל הזמן מוציא מהפה שלך דברים רעים על סאלי, לא?"
עמית התכוון לענות לו, אך אז הוא שאף פתאום אוויר כאילו נזכר במשהו ואז פנה אל סאלי, "חתיכת טיפשה! לא יכלת להגיד לי שזאת לא אשמתי שבכית?? הא?? סתם ביקשתי ממך סליחה!"
מאי פרצה בצחוץ. "נכון! עמית אשכרה ביקש סליחה!"
"וואו, אצילי מצידך, עמית." טוהר אמר.
"סתמו!" עמית נהם על מאי ועל טוהר.
עמית שרקה. "זה היה יותר מפתיע מהברוטליות שמאי הפגינה כלפי ירין בכיתה ז', כשהרביצה לו."
"את מוכנה בבקשה להפסיק עם השקר הזה?" ירין אמר לעמית והיא משכה בכתפיה.
"סאלי!" קול קרא מאחורי השישה. הם היו מחוץ למבנה בית ספרם, כבר ממש מול שער בית הספר. הם הסתובבו וראו נערה רצה לעברם. היא הייתה לבושה במדי בית הספר השחורים לבנים, כובע צמר לבן עם פונפון שחור היה על ראשה ושני החוטים הלבנים שהשתלשלו ממנו משני צדדיו עפו לאחור כשרצה.
היא כופפה את גבה אל ברכיה והתנשמה בכבדות, וכשהיא הרימה את ראשה אליהם, הם ראו שאפה ולחייה מאדימים.
"מה את רוצה, איימי?" מאי שאלה ביובש.
"לדבר… איתך, סאלי…" איימי אמרה והמשיכה להתנשם בכבדות. "תודה לאל… חשבתי שכבר… שכבר הלכת…"
מאי גילגלה את עיניה. "אבל אמרתי לך לא לפנות אליה או לדבר איתה, נכון?"
"לא כדאי שאירועי כיתה ז' יחזרו על עצמם…" עמית אמרה וירין דחף אותה בכתפה.
"אולי כדאי לשמוע מה היא אומרת…" סאלי לחשה לאוזנה של מאי.
מאי הפנתה את פניה אל סאלי, והיא הוסיפה, "בבקשה…?"
מאי גילגלה את עיניה ופנתה אל איימי, "תעשי את זה מהר."
"או שמאי תכה אותך כמו שהיא הכתה את ירין עד שהוא שכח את שמו בכיתה ז'!" עמית אמרה וירין כבר התייאש.
איימי וסאלי צעדו בחזרה לכיוון בית הספר. הן נעצרו שתיהן כשהיו רחוקות מספיק מכדי שמאי והאחרים יוכלו להאזין לשיחתן.
"הכובע שלך חמוד," סאלי אמרה לאיימי כשהחוטים מכובעה התנודדו בעזרת הרוח.
היא הסמיקה והורידה את ראשה. "אמ… תודה."
"מה רצית להגיד לי בכל מקרה…?" סאלי שאלה.
איימי נשפה אוויר החוצה ועננים קטנים ולבנים התעופפו להם משפתיה למעלה, לשמיים. "אני… אני רציתי להצטער."
"על השמועה? כבר אמרתי שאני סולחת לך!" סאלי אמרה ואיימי הנידה בראשה בביטול.
"לא על זה… ע-על מה שקרה מקודם…" היא אמרה וסאלי הרימה את גבותיה.
"מה קרה מקודם?" היא שאלה.
"עניין הפלירטוט בכאילו? זה לא היה לעניין…" איימי אמרה.
סאלי נשארה שקטה לכמה שניות. מה היה לא בסדר בכך שאיימי הדגימה לה איך מפלרטטים, היא חשבה… ואז היא נזכרה עד כמה קרובה איימי הייתה, ועד כמה היא הייתה דחוקה לקיר שמאחוריה.
"אני מצטערת, אני נסחפתי יותר מדי! לגמרי לא הייתי צריכה להתקרב אלייך ככה. אני… פשוט טיפשה! טיפשה יותר מהזכרים המטומטמים ההם. טיפשה, טיפשה, טיפשה!" איימי אמרה וטילטלה את ראשה לצדדים. חוטי כובעה השתרכו אחרי ראשה.
"תפסיקי!" סאלי אמרה ושמה את ידה על כתפה של איימי, מזועזעת ממה שאיימי אומרת על עצמה.
איימי נעצרה אוטומטית. היא הסתכלה על ידה של סאלי שעל כתפה ואז על פניה של סאלי. "אני… אני לא ראויה למגע שלך…"
"ראויה? מה, אני מלכה?" סאלי שאלה בחצי חיוך.
"בשבילי את כן." איימי אמרה ברצינות תהומית והסתכלה לתוך עיניה הבהירות של סאלי.
"די, די…" אמרה סאלי, מובכת. "אבל- זאת אומרת… אם לומר את האמת… כשהראת לי איך מפלרטטים, נהיית יותר ויותר קרובה אליי… וזה קצת… העיק עליי? אבל בכל מקרה, זה עבר ואת התנצלת, אז עכשיו… הכל בסדר."
סאלי חיכתה לתגובתה של איימי, אך זו איחרה לבוא.
סאלי השתעלה קלות והרימה את ידיה בחוסר אונים. "אז…" היא החלה לומר.
איימי נשכה את שפתה בחוזקה והסתערה על סאלי בחיבוק.
אך חיבוקה נמשך לא יותר משלוש שניות. היא שיחררה ממנה במהירות והרימה את ידיה. "זה בסדר??" היא שאלה בחרדה.
סאלי לא אמרה כלום, רק צחקה וחיבקה את איימי. איימי נאנחה בהקלה וחיבקה את סאלי בחזרה.
"את בן אדם מדהים." איימי אמרה לסאלי.
"את בעצמך." סאלי אמרה ואיימי פערה את פיה. זה היום הכי טוב שאי פעם יהיה לה בחייה, אחרי היום שראתה את סאלי לראשונה, זאת אומרת- היום סאלי פנתה אליה לראשונה, הגנה עליה מפני מאי ואפילו מחבקת אותה עכשיו! היא כמעט החלה לבכות מאושר, אך אז מאי צעקה,
"היי! בלי מגע!!"
סאלי שיחררה מאיימי. "תודה שהתנצלת."
"ב-ברור!" איימי ענתה, אדומה כולה.
"אז…" סאלי לעסה את שפתה התחתונה.
איימי הסתכלה על סאלי בציפייה, כאילו חיכתה שתגיד משהו. היא הרימה את גבותיה כשסאלי פתחה את פיה, אך אז היא סגרה אותו בחזרה.
"…ביי." סאלי אמרה קצרות אחרי כמה רגעים של שקט.
"ביי." איימי אמרה גם היא ועדיין הרגישה זרמים חשמליים עוברים בגופה אחרי חיבוקה של סאלי.
"אז יום טוב, איימי!" היא קראה ורצה בחזרה לחבריה.
"יום טוב…" איימי לחשה ולבה פעם מהר. היא צעדה לבד לכיוון שער בית הספר, ולמרות הקור המקפיא ששרר בחוץ, כל גופה רתח.
"מה המטומטמת השנייה רצתה?" עמית שאל את סאלי.
"אל תקרא לה ככה!" סאלי אמרה ועמית גילגל את עיניו.
"מה היא רצתה אבל?" הוא שאל וירין בדיוק הוציא את בקבוק המים שלו.
"היא רצתה להתנצל על משהו. לא על השמועה." סאלי אמרה.
"על זה שהיא ריתקה אותך לקיר וניסתה לנשק אותך?" מאי שאלה וכעס נשמע בקולה.
ירין נחנק ממימיו ועמית קרא, "היא עשתה מה??"
"אל תדאגי, סאלי, מאי תעשה לאיימי בדיוק מה שהיא לירין בכיתה ז'." עמית אמרה.
"לא לא!" סאלי אמרה לעמית הבת.
"איך זה קרה??" ירין שאל את סאלי.
"אה… היינו בדרך לכיתה והיא פשוט שאלה אותי אם אני יודעת איך לפלרטט. אני עניתי לה שלא והיא התנדבה לעזור לי…" סאלי אמרה.
"סאלי, למה את כל כך תמימה?? למה, יא חתיכת מטומטמת??" עמית אמר כשהוא סמוק מזעם.
"עזוב אותה כבר! זאת הכל איימי הסתומה הזאת!" מאי אמרה.
"אז מה הולכים לעשות? את אותו הדבר שמאי עשתה לירין בכיתה ז' רק שהפעם לאיימי?" עמית שאלה.
"בבקשה!" סאלי הרימה את קולה והחבורה הביטה בה בהפתעה. "ה-היא התנצלה בפניי!" היא התחננה בפני חבריה. "ה-היא לא התכוונה! א… אתם לא הייתם במקומי, אז אתם… אתם ל-לא יכולים לדבר ככה…"
הם השתתקו וסאלי בלעה את רוקה.
"א… אבל אני עדיין שמחה על האכפתיות שלכם! פשוט… פשוט הייתי מעדיפה שלא תעסו על זה, בבקשה…?"
החבורה נותרה שקטה לכמה שניות נוספות.
"סאלי, לדעתי את צריכה פשוט להתרחק ממנה…" ירין אמר בשקט.
"את פשוט טיפשה ומטומטמת…" עמית אמר באותו טון דיבור בו השתמש ירין.
"אני לא סולחת לה, ואני שונאת אותה בכל נפשי, אבל אם את מעדיפה שלא אדבר עליה ככה… אז אני… אשתדל." מאי אמרה.
"אז אנחנו לא הולכים לעשות לה את אותו הדבר שמאי עשתה לירין בכיתה ז'?" עמית שאלה, ואז כשראתה את פרצופו של ירין אמרה, "אני צוחקת… ברור שלא נעשה לה את מה שמאי עשתה לירין בכיתה ז'…"
סאלי התנשמה בהקלה. "תודה, כולכם." היא אמרה, אך טוהר הרגיש כאילו הוא אינו נכלל במשפט.

הם חצו בשתיקה את הכביש והתקדמו לכיוון תחנת האוטובוס שלהם.
"סיימת להשלים את כל מה שפיספסת בזמן שנעדרת מבית הספר…?" ירין שאל את סאלי כשהשתיקה המביכה הזאת החלה להעיק עליו.
"אה… נשאר לי עוד קצת חומר להשלים, לא עניין כזה גדול." סאלי אמרה.
אז פנתה אל טוהר ואמרה, "הא, כן! תודה על הסיכומים שהסכמת להשאיל לי! אני אחזיר לך אותם, מבטיחה!"
טוהר נבהל לשנייה מהפנייה הישירה. הוא הסמיק קלות ואז אמר, "ב-בבקשה…"
"העיקר לי אתה לא מביא את הסיכומים שלך, הא??" עמית אמר לטוהר.
"כי אתה לא מחזיר לי אותם אחרי שאתה מסיים להעתיק אותם או ללמוד מהם." טוהר אמר.
"בסדר, אתה יכול לכתוב אותם שוב פעם! זה כל מה שאתה אי פעם עושה- כותב!" עמית אמר.
"אתה רואה?? זה בדיוק למה אני כבר לא נותן לך סיכומים." טוהר אמר.
"בסדר, אני אקח מירין. אני לא צריך את העזרה שלך בכל מקרה." עמית אמר.
"ואוו, אל תערבו אותי בזה." ירין אמר והרים את ידיו לאוויר כנכנע.
סאלי לחשה משהו לירין והם שניהם ציחקקו.
"ואת! את לא רוצה שיום אחד את תגלי שהסיכומים במחברת שלך נעלמו פתאום, נכון??" עמית אמר לסאלי.
"מה- לא! חוץ מזה, אתה לא תבין את הסיכומים שלי, אני כותבת אותם בכתב חרטומים." סאלי אמרה ושמחה לשם שינוי על כתבה הלא ברור.
"שקרנית." עמית אמר בכעס.
"אני לא. זאת הבעיה שלך שאתה לא כותב בכלל סיכומים או בקושי מעתיק בשיעורים. למה אתה לא עושה את זה בכל מקרה?" סאלי אמרה.
עמית נשף על הפוני שלו והעיף אותו לצד. "למה בכלל אכפת לך, הא?"
"כי… אכפת לי ממך." סאלי אמרה. אומנם דבריה נאמרו בציניות, אך בסופו של דבר הם היו קצת נכון.
עמית הפסיק ללכת לשנייה ואז רץ בחזרה לחבורתו שהמשיכה ללכת בלעדיו. עננים קטנים ולבנים נישאו מפיו מעלה והתפוגגו כשהוא התנשף. לחייו מעט האדימו כשאמר לסאלי, "תסתמי, יא חתיכת מטומטמת! לאף אחד לא אכפת ממי אכפת לך!"
"הווו, עמית מוחמא." עמית אמרה.
"את תשתקי, אף אחד לא דיבר אלייך!" עמית אמר בתוקפנות.
"אתה יודע… בדרך כלל, כשאתה מרגיש מוחמא ממשהו או אהמ… ממישהי, אתה לא מתנהג ברשעות כזאת." מאי אמרה. עמית פתח את פיו כדי לענות לה, אך אז היא הוסיפה ואמרה, "אוף, פשוט תגיד: "באמת?? אכפת לך ממני?? אז האמת היא שגם לי אכפת מאוד ממך. אני מאודדד שמח שאת חברה שלי!"
עמית נאבק לא להקיא וסאלי צחקה בקול שהרטיט את לבו של טוהר.
עמית דחף קלות את סאלי, בעדינות שלא אופיינית לו, ואמר לה, "תשתקי. תשתקי אמרתי!"
ירין דחף את עמית בחזרה. "בלי דחיפות."
"אני מצטערת," סאלי אמרה וכיסתה את פיה. "מאי פשוט קורעת כל כך."
מאי חייכה בסיפוק, וכשהיא לחשה לסאלי באוזן בקול מדומה של עמית "אני מאודדד שמח שאת חברה שלי!", שתיהן פרצו בצחוק והשאר הצטרפו אליהן. אפילו טוהר ציחקק קלות.