ניקולס לייטווד – חלק 6 – אדמונד הנריסון

בעודי מנסה להבין את מה שאירע לי בספרייה בשיעורו של סוורוס סנייפ לשיקויים, הרגשתי על עורפי שמישהו בוהה בי וחושיי צדקו. תלמידת רייבנקלו עם משקפיים שמסגרתן סגולה, לא הסירה ממני את מבטה. עיניה המלוכסנות הביעו רצינות, וקצוות משיערה השחור והקצר נכנסו לעיניה אך זאת רק הסיטה אותן, נראה שלא הפריעו לה. עד סוף השיעור היא לא הפסיקה לבהות בי. ברגע שנגמר השיעור, ארזתי בזריזות את חפציי ויצאתי מהכיתה. החלטתי לארוב לה מאחורי הדלת. היא יצאה עם יתר התלמידים ונעמדה כשגבה אליי, תרה אותי בין במבטה. ברגע שאחרון התלמידים יצא משכתי אותה למקום המסתור שלי. הצמדתי אותה לקיר האבן ביד אחת ובידי השנייה הצבתי את שרביטי לגרונה.
"אני לא אוהב שעוקבים אחריי וכדאי מאד שיהיה לך הסבר לזה." סיננתי לעברה. גורם ההפתעה עבד אך היא לא נבהלה בקלות. "אני מוכנה להתערב איתך שאני חשה במשהו מאד ספציפי ובלתי רגיל שקרה לך לפני כמה שעות". עיניה לא משו מעיניי והרגשתי במשחק מי יסיט את עיניו ראשון. לא הרפיתי את אחיזתי בה. היא יודעת? לא נתתי לה לראות שמוחי מחשב את הצעד הבא. לפתע מהכיתה יצא פרופסור סנייפ, וכמו צל נעמד מעלינו ומבטו החסר הבעה נח עליי. "אני לא אסבול אלימות ביום הראשון של הלימודים." קולו העמוק גרם לאחיזתי להרפות מעט. הוא העביר את מבטו אל הרייבנקלו ובחזרה אליי. "במיוחד לא ממך, מיסטר הנריסון ג'וניור." לבסוף הורדתי את שרביטי והרחקתי צעד לאחור. הופעתו של סנייפ והסיפורים ששמעתי עליו ממעונות סליזרין הספיקו לי כדי להבין שאיתו עדיף לשמור על חזית נייטרלית ובטח שלא להראות לו דבר שעלול להרוס את המוניטין שלי. "סליחה פרופסור" סיננתי בשקט. "הייתה לנו בעיה קטנה." המשכתי. "אבל אנחנו נפתור אותה בדרך נעימה." התפרצה הרייבנקלו ומלמלה סליחה. הבעתו המשועממת של סנייפ לא התחלפה גם שהוא אמר לנו ללכת וחזר לכיתה מבלי לבדוק שבאמת הלכנו. החלפנו מבטים. "אני יכולה להראות לך איפה זה קרה לי." היא חייכה קלות בשביל לגרום לי לבטוח בה אך חיוכים לא עובדים עליי. הוכחות לעומת זאת, כן, ואם יש לה אחת כזאת אני רוצה לראות.
בעודי הולך אחריה במסדרון הומה תלמידים, שחלקם צוחקים ומשוחחים בקול רם והחלק האחר יושב על הספסלים הצמודים לקיר ומעיינים בספרים, ללא ידיעה לאן מופנות פנינו, פרט חשוב עלה לי לראש. "חכי, לא אמרת לי את שמך." קראתי אחריה. היא המשיכה ללכת ולא עצרה או הסתובבה לאחור. את תלמידי השנה הראשונה היה קל לזהות שכן הם רדפו אחד אחרי השני בצעקות והתנגשו בכולם. שלחתי מבט מאיים לעבר אחד התלמידים שפניו האדימו והוא ברח ממני בהליכה מהירה.
"אטסוקו היטורי." היא קראה בלי לסטות ממסלולה והוסיפה "אין לנו הרבה זמן, צריך למהר." וצעדיה הגבירו קצב. התאמתי את צעדיי לשלה, עובר בין תלמידים ומורים ותוהה ביני לבין עצמי האם כדאי לי לבטוח בה וזאת לא תרמית אחת לתלמיד החדש. אך מצד שני הייתי חייב לדעת האם לא הזיתי את כל האירוע בספרייה והאם יש לזה הסבר כלשהו, כי מה שהרגשתי שם לא היה דבר רגיל אפילו לקוסמים.