סוסים לבנים דוהרים מהים

|מכיל תכנים קשים.|

דיסק ה-mp3 נגמר. ראשו של מיקו התחיל לכאוב שוב. מהאסלה בשירותים הוא ראה נמלה גדולה מזדחלת במהירות תחת הדלת לעבר רגליו. הוא הביט בה שנייה, ואחר מחץ אותה בנעל הבית. היא פרכסה רגע והוא דרך שוב, משאיר ממנה שלולית ג'לי. אז ניקה את עצמו, רחץ ידיים, ושם פליי לדיסק מהתחלה. שוב ליאונרד כהן שר. שש שעות של מוסיקה אפלה וקשה, כבר שלושה ימים רצופים על המערכת שלו. הוא הביט על העיניים שלו במראה. האבן התחילה לדחוק אותם החוצה. כמעט רצה להוציא אותם החוצה כדי לפנות לה מקום, או לחילופין להמיס את האבן שבראשו ולשאוב אותה החוצה עם קשית.

בחלון גם בשעה מאוחרת זו התרוצצו מכוניות, כמו זחלים מורעבים. סירנות הבהבו על קירות הבתים. אדומים וכחולים. הוא הצית סיגריה וירק את העשן דרך החלון. מי רוצה למוטט אותו? הוא יוציא לו את המוח דרך העיניים. הוא גירד את פניו הגרויות והביט לרחוב, מטאטאים במעילים שחורים התרוצצו בשקט חיוני בין הבתים והחצרות, נושאים תיקים שחורים, על ראשם מגבעת. הירח היה נקודה לבנה וקטנה במרום השמיים, שופך שובל חלב אל האופק המרוחק, צובע כוכבים והרים בגוון שמנת. הוא גירד את ראשו הגדול. המצח שלו בלט מעוגל בכאב עמום כלפי חוץ. עם הזיעה, עם ראשו הגדול בלחץ האבן בתוכה, עם שירי ליאונרד כהן מהדהדים ברקע כמו כאב והקלה יחדיו. שמיים נמוכים-נמוכים, עשן סיגריות במפרשים, אורות משונים מהבהבים על ההרים הרחוקים, טלוויזיות שקטות ממלמלות דרך הקירות, חצים של אלומות אור ממכוניות ממהרות בשעות מאוחרות, בלילות צללים של חתולים שרוטים ופצועים, ובאוויר ריח של גומי שרוף, ריח נפל"מ.

על הקיר לאור המנורה החיוורת, עדיין היו קפואים בתוך הציור סוסים לבנים המגיחים בדהרה עיקשת מהים. מעליהם שמים סגולים, סהר ירח, משיכות של עננים ורודים-סגולים. הגלים הקטנים קפואים בלקקם את החוף הכתום, בני-אדם שהתגלגלו לאבנים מוטלים למרגלות החוף על קו המים, לחוצים בכאב אילם ואדוק, מריעים בלב אבן לסוסי גן-העדן שמגיחים מהים לתקן את מה שאפילו אלוהים לא תיקן. לפתע העננים הסתחררו בסערה והים רגש, הציור יצא מקיפאונו על סוסיו שסוף-סוף יצאו מהים כברק שקפא והשתחרר והם שעטו בהתזות מים אל מחוץ למסגרת הציור. משאירים חוף ריק של כמה אבנים, שמים סגולים, עננים ורודים-סגולים מסתחררים בשמים ללא כוכבים, וסהר ירח נבלע ומגיח חליפות ביניהם, משאיר בהם שובל לבן כחלב ניגר, והגלים מלקקים את החוף הזה, חוף סוף העולם, ורוח מנשבת מאחורי הזכוכית.

מיקו הביט בציור והצית סיגריה. ליאונרד כהן במערכת שר לפתע כאילו על החוף, על תמונת סוף העולם הכתומה-סגולה-ורודה שכאילו חרגה מהמסגרת ונשפכה אל הקירות סביב. הרוח באה גם מהחלון וגם מהציור. מיקו ישב על הספה והשעין את ראשו הגדול אחורה, מגיש את הסיגריה לשפתיו. שאיפה אחר שאיפה, סיגריה אחר סיגריה, אפר לרצפה, והגלים שם מלקקים את החוף השומם מסוסים לבנים בעוד קולו של ליאונרד כהן מניע את העננים על רקע ירח נודד והכול זז, חוץ מהאבנים על החוף והסיגריות של מיקו.

הוא דמיין איך הוא פותח את ראשו כמו קופסה ומוציא את האבן, זורק אותה לעולם, שייחנק איתה, סוגר חזרה את הגולגולת ומרגיש שוב כמו פעם את הריקנות המשכרת של העולם. את הרוח על הפנים, הגשם הרענן, המוסיקה שבאה כמו רוח טובה מהרמקולים והעיניים הקלות בראשו שמרחפות ממראה למראה כמו פרפרים, בעוד הוא יכול להתעלס עם הלילה, עם שמיים גבוהים כמו נצח, לצחוק על הכול ולהניח את ראשו הקל על המיטה, עם מוסיקה, להביט בעננים שבחלון, איזה צורות הם מקבלים, כמו אלים וטירות בחצותם את השמיים.

עיניו נדחקות החוצה, עשן סיגריות בפיו, והוא מביט אל הציור וצל אדם מוטל מהמסגרת אל החוף. מיקו מביט בצל ומעשן, והצל נוגע בראשו המוזר ונע במקום, כמו לא יודע איפה ולאן ללכת. הגלים האפורים עולים ויורדים בעדנה בחוף הכתום, הצל נע, והאדם נכנס לתוך הציור מהשוליים, ראשו מבוקע פצעים גדולים ומדממים, ומהם בולטים זיזים של סלע בראשו. הליכתו כבדה עליו, רגליו מתיזות מים סביבו, הגלים מחבקים אותו. האיש מסתכל סביבו, מביט בירח בתוך סגול השמים, אוחז בראשו, לופת בכאב את הסלע בראשו הקירח. ואז האיש מביט במיקו בעיניים ריקות וכואבות ומיקו מבין שהאיש זה הוא עצמו. האיש מצביע אילם על ראשו, מסתובב ונופל על ברכיו, ואז על פניו למים. והים והחוף בולעים אותו אליהם. משאירים אבן. ומיקו יודע, זה הוא בעתיד אם לא יעשה דבר. ידו חולפת על ראשו הגדול, הלחוץ באבן. הוא פונה לחלון לראות ריק. שוכח את הסיגריה שבידו. מתפלל שראשו ייפול מצווארו אל האדמה למטה, ואז יהיה שקט.

יש דמות שרועה למטה למרגלות הבניין, ליד המדרגות. היא שוכבת על גבה, דמות אישה, שערה פזור, שחור, ועשן עולה מפיה אל הלילה. הוא מביט בדמות והיא לא רואה אותו. היא רואה את הירח מרחף כמו בלון אנושי, בשובל חלב. את הכוכבים חורכים את השמיים. היא מרגישה את הרוח שמניעה את העננים. הוא יכול להריח אותה, ריח יסמין. ליאונרד כהן שר, עיניו כמו אבנים. הוא לוקח את הסיגריות והמצית ויורד במדרגות החשוכות כמו אבן מתגלגלת לעבר האישה הזו, הראש שלו חורק. והיא עוד שם כשהוא מגיע. אישה יפה, בערך בת 30. מביטה בשמים עם סיגריה בפיה, ובעיניה כוכבים. "תקני אותי." חורק כאבן, והיא מביטה בו ומגישה את הסיגריה לשפתיה. "אבן…" הוא חורק, והמילה כמו סכינים בראשו. "מיקו," היא מחייכת. "מה כבר עשית לעצמך?" עיניו דומעות. "איך תוכל ליהנות מסוף העולם עם סלע בראש, מיקו? אני מביטה בירח כבר הרבה זמן, הוא נע ברוורס. גם הרוח נעה מהכיוון ההפוך. הלילה נע לערב, ולא לבוקר. והשמש שוקעת במזרח. לא שמת לב?" לא, הוא אומר. והוא יושב לידה ומדליק סיגריה. מביט בעיניים הלחוצות שלו בתוך הגולגולת אל לילה שחור כמו פחם, לב מאפליה. הוא מגרד את ראשו הגדול ומביט בה במבט ריק וכואב. היא מביטה בו רגע ושולפת להב מתוך אולר מתקפל, "תביט לירח, מיקו. תביט אליו ואל תחשוב על שום דבר מלבדו. מלי תתקן אותך." הלהב שורט סביב מצחו והוא רואה רק מטבע ירח, הדם מראשו מבעבע בירח מורתח, הכוכבים מזילים נוזלים סמיכים. רוח קרירה נושבת על מוחו החשוף פתאום לכול, ידי אישה מפשפשות בתוך הבשר. הלב שלו מתגלגל והירח מתעגל למין ספיראלה וחודר לאישוניו, לתוך הבשר. הוא מגיש לאט את הסיגריה לשפתיו ופולט עשן כמו אבק אבנים. חתול שחור חוצה את הכביש, נעצר לפתע ומביט בו, ובה מעל ראשו, במבט נפחד. מיקו מחייך לחתול חיוך של מפלצת, והחתול נמלט משם כששתן בורח לו לאספלט. מיקו מביט אל השמיים, ולפתע אין כלום, רק שמים, ושתי אצבעות שמתגלגלות ממרחק בתוך אישוניו, וגדלות, וגדלות, וגדלות…