הרהורי אח״צ קייצי משנות העשרים

אחר צהרים קיצי, בשעה שבה עוד מעט יצאו זה אחר זה בקבוצות – אמהות וילדיהן לשעות הבילוי המצטננות המקבילות את פני הערב, והבעלים השבים הביתה.
בני יושב כרגע על ברכי, זה עתה התעורר משנת הצהרים שלו, ריסיו הארוכים מורדים בעת שהוא נוגס את פרוסת הטוסט שלו – מסתירות את ברקן השובבי של עיניו המוכנות לתעלול של אחרי הצהרים; ידו הקטנה, החמימה נחה, נוגעת לא נוגעת על ברכי. איזה נועם ורוך.
ו – הופ, הוא כבר ברח אי שם לצעצועיו.

בזמן כתיבת השורות הראשונות הללו נשמתי בהקלה כמעט ברוכה, לאחר יום דיכאון ודמדומים.
פגישה חשובה שאליה ייחלתי, נעשתה עניין מרוחק.
ערקתי לרחמים עצמיים. שוב חזרתי אליו, לדיכאון הזה, המעמיד בשאלה את כוח המשיכה לחיים, לסובב, תחושה ריקה וכבדה.
קראתי על הדיכאון שחשו הסופרים שאני מכירה (ווירג׳יניה וולף, דורית ואיציק שרדינגר, פרויד).
למדתי על השוני בגישה המקצוענית של האנציקלופדיה העברית, המייחדת את הדיבור מנקודת מבט של מחלה, לעומת דרך ראייתה של אנציקלופדיה בריטניקה את התופעה – באספקט כללי ונרחב הרבה יותר – דבר שכל אדם חווה באיזה שהיא דרך. זו שאלה של נראות נוכחותה של התופעה – ייתכן שבעוד כמה שנים תיחשב כאחרת.

אני חושבת על חוסר המעש. כל כך רוצה לעשות דברים אך במקום לעשותם – מוצפת במבול שאלת ה״מה יהיה״?
תוך כדי קריאת יומנה של וירג'יניה וולף אני מתענה בתחושת ההפסד – מה שהיא הכל הספיקה.
במחשבה שניה אני מסתכלת ורואה שמדובר בשבועות וחודשים ולמעשה אין לי כל כך מה לדאוג – עדיין כל החיים לפניי.