נפילה/שריפה
הרגשתי את ידיי רועדות
לבדן
בלי רשותי
את האזעקה מהדהדת
בקול חלש
מנסה להתריע
לשווא
בזמן שנשימותיי החלו מהירות
קצרות
ללא שליטה.
ואז הגוף נרגע
נרפה
המחשבות התנתקו מן המקהלה
שתיקה
באופק המתים וודאי זעים במקומם
מן הנפילה
והאוויר התמלא לאיטו בעשן
חריף
צורב
שריפה.
וההר המשיך לבעור לזמן מה
ואחריו אחד אחר
ואל תוך הלילה פחד
חילחל
הזדחל
שמא שוב היא תישמע
תעיר בבהלה
תזכיר לנו נשכחות
תשאיר אותנו דרוכים
לבאות.
הועלה לאתר 'סיפורים' (tale.co.il) על ידי המחברת sapir13. כל אתר אחר שמציג תוכן זה עושה זאת ללא רשותי!
תגובות (2)
הי.
משום מה זכרתי, שפרסמת משהו בעבר על אזעקות ושמדובר באיזו טראומה והסתקרנתי, אבל לא מצאתי בסיפורים הקודמים. אולי התבלבלתי עם כותב אחר.
תהיתי האם מדובר במטאפורה או במקרה אמיתי?
כך או כך, הכתיבה יפה.
רשמת שאת שוברת מבנה, אבל בכל זאת שני דברים קטנים
1. בבית השני את עוברת פתאום מלשון עבר, ללשון הווה: "באופק המתים וודאי זעים במקומם" שזה יפה לדעתי, אבל מיד חוזרת לעבר
"והאוויר התמלא לאיטו בעשן". הרגשתי שהיה יפה יותר להשאר בהווה. בכלל התחושה שהדברים מתרחשים באותו רגע, מעלים קצת את החרדה וחשבתי זה תואם לקטע.
2. "שמה שוב היא תישמע" – היה נראה לי שהתכוונת ל"שמא". ?
ואחרון חביב, להחמיא לך שאת ממשיכה לכתוב תגובות. אני מרגיש שאנחנו קצת מבין היחידים שנותרו. לרגע חשבתי שנותרתי לבד, אבל אפילו לראות אותך מגיבה לסיפור של מישהו אחר, הצליח לשבור קצת את תחושת הלבד הזאת.
תודה על התיקון! אני תמיד מפספסת את אלה🙈
לא זכור לי שפרסמתי משהו לפני, אך המקרה אמיתי, כן.
אני לא אוהבת רעשים של זיקוקים או נפצים או כל דבר שהוא חזק ורועש ומזכיר אזעקה.
אני משתדלת להגיב על כאלה שאני קוראת ובאמת יש לי יותר משתי מילים להגיד. כשרק התחלתי לכתוב לראשונה היו לי סיפרים פח וכולם בתגובות תמיד עודדו אותי ועזרו לי לתקן את הכתיבה וללמוד לכתוב כמו שצריך (אני עדיין נופלת בעבר, הווה ומילים מסוימות, אך בהשוואה לאיך שהתחלתי אני בנאדם אחר), כך שאני מנסה "להעביר את זה הלאה" ולנסות להגיב לכמה שאפשר כל עוד יש לי זמן פנוי.