אדיימן עמוד מהפרק הראשון

-זה עמוד אחד מהפרק הראשון, תגיבו-

פרק ראשון
"לרוץ!" הוריתי לעצמי ורצתי, אבל הוא רדף אחרי.
איש שכולו ערפל אפור וסמיך, צחוקו התגלגל כאשר אמר שאין לי ממה לברוח, כשאני נמצאת בעולם שלו.
"העולם שלך?" שאלתי בפליאה, בעודי מתנשפת תוך כדי ריצה.
"את בארץ האופל, הארץ שלי. העולם שלי." אמר וצחק, היה לו צחוק סדוק וקולו בעת שצחק נשמע כשל איש אשר מזייף בשירתו.
הוא תפס אותי בידי והצמיד אותי לקיר אבנים קר ומחוספס הרגשתי בקור האבנים עובר בגופי וגורם לעורי להתכסות בעור ברווז.
הוא הצמיד לראשי אקדח קטן ושחור, שנראה כמרחף בידו הערפילית והאפורה.
"זה הסוף?" מלמלתי בשאלה, והוא ענה לי בצחוק רועם וחורק, מבשר על כך שסופי קרב.
עיני נפקחו, ולבי פעם במהירות גבוה מהרגיל, ניגבתי את מצחי מאגלי זיעה קרה, ולקחתי נשימה עמוקה.
התרכזתי בתקרה הלבנה וניסיתי להירגע.
נשמתי עמוק.
עוד אחד מאותם הסיוטים שגורמים לילדים קטנים להתעורר בפחד בלילות ולרוץ לחדרים של הוריהם כדי לקבל חיבוק שמעלים את כל הפחדים בין רגע.
איני יודעת מה גרם לי לרצות לקום באותו לילה ולהביט אל הירח הגדול במקום להישאר במיטתי ולנסות להירדם שוב, או לשתות חלב חם, אך קמתי לצפות בירח, שבאותו לילה, היה ממש ענק, בעל גוון צהוב מוזר שמשך אותי אליו כמו מתכת קטנה אל מגנט ענק.
הסתכלתי על הירח, הוא נראה ידידותי, ורך, הגוון הצהוב שלו האיר את האיר באור מעומעם, אך האור הזה היה האור הכי נעים, במיוחד כי הלילה הייתה הפסקת חשמל. הירח היה מרהיב, ומפחיד. אל ירח כזה מייללים זאבים על פי האגדות.
ולפתע, שמעתי יללה, גבוה ומלודית, אליה הצטרפו עוד יללות, והתמזגו להרמוניה.
“אולי יופיעו פה גם כמה אנשי זאב…” השתעשעתי במחשבה, אך היא אינה לא יכולה להיות אמתית, בוודאי, אנשי זאב לא קיימים, ואם היו קיימים אז הם היו חיים ביער, ולא בעיר.
הבטתי אל השעון הזהוב שתלוי על הקיר, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, וזה אומר שאני אצטרך להתעורר בעוד ארבע שעות וללכת לתיכון "פרנט לואי" בשביל ללמוד שם עוד שיעור מתמטיקה משעמם, בו המורה תצטרך להעיר לי לפחות פעמיים על כך שאני נרדמת.
“לכי לישון" הורתי אל עצמי וגררתי רגליים למיטה שלי העשויה מעץ אלון.
התכסיתי בשמיכה שלי, ועצמתי עיניים.
הסתובבתי במיטה שלי, לא מצליחה להירדם שוב פעם.
הסתובבתי לצדדים, והמיטה חרקה מתחתי, נשכבתי על הגב והבטתי מעלה אל התקרה, לבסוף החלטתי שאני אקום ואטייל בשכונה, היה לי ברור שאני לא אירדם שוב הלילה ושכנראה אני אצטרך לעשות את עצמי חולה, כדי להשלים שעות שינה מחר.