כל מה שאני צריך

ריח של ים, וחול רטוב ממלא את הנחיריים שלי ברגע שאנחנו מתחילים לצעוד לאורך הטיילת על החוף.
זו שעת בין ערביים, והשמש כבר כמעט נעלמת בשמיים, צובעת אותם בצבעי ורדרד- כתום- כחול.
אני רוטן קלות, חושב על זה שבכלל לא רציתי לבוא לכאן.
רציתי לשבת בדירה, ולצפות באיזו סדרה בטלוויזיה, אבל נעמי התעקשה שנצא קצת למרות שקריר.
היא אמרה שמתחשק לה לצאת לסיבוב בחוץ.
היא אמרה שאנחנו לא מבלים בחוץ בחורף, ושלא מתחשק לה לשבת מול הטלוויזיה גם הערב והפעילנ בי את כפתור "האשמה".

אז עכשיו אנחנו פה, צועדים.

אני סורק את החוף לאט, הוא ריק למחצה, והאוויר כל כך קריר ונקי.
אנחנו צועדים לאורך שביל הטיילת, קרוב לחוף, מצד ימין שלנו הים, ומצד שמאל כמה בתי עסק.
על פנינו חולף אצן לבוש בגדים קצרים, הוא נראה שקוע במוזיקה שמתנגנת לו באוזניות וכשהוא מגיע כמעט עד אלינו הוא לא סוטה מהמסלול , ואני נאלץ לגרור את נעמי ואת עצמי הצידה כדי לאפשר לו לעבור.
"מטומטם." אני מסנן.
נעמי תוקעת בי מרפק, היא לא אוהבת שאני מקלל.
אני מחייך אליה, מושך כתפיים ומהדק את היד שלי סביב שלה.
רוח קרירה נושבת, ולמרות שהיא לבושה טוב, אני מושך אותה אל החזה שלי תוך כדי הליכה.
היא כורכת סביבי זרועות דקיקות, מכוסות בסוודר עצום, ואני מרגיש פתאום האדם הכי בר מזל ביקום.
היא כל כך מתאימה לי לחיבוק שאני לא רוצה להרפות ממנה, וכשאנחנו מגיעים אל נקודת תצפית טובה על הים, מוקפת במעקה, היא משתחררת ממני ואני מעט מאוכזב אבל לא אומר כלום.
היא הולכת לפני, כמעט רצה.
היא מגיעה עד למעקה, ואז נצמדת אליו ולוקחת נשימה עמוקה כשהיא מביטה בים.
ואני, אני מביט בה מרחוק ובאיך שהשיער שלה מתפזר ברוח וחושב לעצמי שהיא היצור הכי יפה בעולם.
הלב שלי עולה על גדותייו, כל הגוף שלי מתחיל לעקצץ ואני מרגיש כמו בתוך חלום.
אני חושב לעצמי שאם זה היה סרט, זה בטח היה הרגע שבו הייתה מתנגנת מוזיקה קיטשית כל שהיא.
היא קוראת בשמי, ואני מתנער לרגע מהתמונה היפה שנגלית מולי.
אני צועד אליה, לא מסוגל להתאפק, אני מקיף אותה בזרועות שלי ומחבק את גבה בזמן שהיא ממשיכה להביט אל הים הכחול.
"גיא, זה מדהים, תראה כמה יפה פה." היא קוראת בהתלהבות, השיער שלה מתפזר לי על כל הפנים והיא צוחקת, גם אני צוחק, ומנסה להזיז אותו מהפנים שלי כדי שאוכל לראות את מה שהיא רואה.
רגע אחרי, היא כבר מושיטה לי גומייה כדי שאקשור לה את השיער לקוקו.
אני מעביר את האצבעות שלי בשיער החום והחלק שלה, נושם לתוכי את הריח הרענן של השמפו שלה ואז לאט, אוסף אותו למענה.
"אני מת על הריח של השמפו שלך." אני אומר, ואז שותל נשיקה על העורף שלה ושב לחבק אותה. "זה הריח הכי טוב בעולם, אל תחליפי אותו אף פעם."
היא מצחקקת קצרות, שקועה בנוף מולנו, היא בקושי מתייחסת אליי.
אני מרים את עיניי אל האופק מולנו, מביט בשמיים שכבר נצבעים באדום כהה וכחול עמוק, ואז בחיבור שלהם עם הים.
"אני חושב שכדאי שנעשה את זה יותר."
"באמת?" היא שואלת, בלי להסתיר את ההפתעה בקולה. "אתה בטוח? הרי התלוננת שלא מתחשק לך לצאת בקור הזה."
"אה הא." אני מהמהם.
פתאום, היא משתחררת מהחיבוק שלי, מסתובבת אליי כשחיוך ענק מכסה את פנייה.
כלואה בין המעקה לביני, היא כורכת סביב הצוואר שלי את שתי הזרועות שלה ומביטה הישר אל תוך העיניים שלי.
"תזכור שאמרת, אתה לא יכול לקחת את המילים שלך בחזרה." היא מתחילה לומר. "אין לך דרך חזרה מזה. ואני גם לא מוכנה לשמוע תלונות על זה שאני מכריחה אותך לעשות דברים."
אני מצחקק, רוצה לומר לה שלא אכפת לי, ושתעשה בי כרצונה, אבל המוח שלי החליט לשבות לככמה רגעים.
"בסדר, בסדר." אני אומר. "אני מבטיח לא להתלונן יותר, ואם אני מתלונן את יותר מרשאית להזכיר לי שהבטחתי לא להתלונן. ואם את רוצה את אפילו יכולה ל-"
אני עוצר כשאני מבחין שהיא מכווצת גבות, שקועה במשהו מאחורי גבי, אני מביט בה מחכה שתחזיר את תשומת ליבה אליי.
"על מה את מסתכלת בכזה ריכוז? מה את כבר רואה שם?"
היא טופחת לי על הזרוע, מסמנת לי להביט אחורה, במרחק כמה מטרים מאיתנו.
"מה?" אני שואל, ורק כשהיא מסמנת לי שוב אני סוף סוף מביט אחורה.
"תראה." היא אומרת, חיוך גדול על פניה.
אני מכווץ את הגבות שלי, מחפש אחר הדבר שכל כך מעסיק אותה.
"אני לא רואה כלום, את עובדת עליי או משהו כזה?"
היא צוחקת, ואז מחזיקה בסנטר שלי ומפנה את הפנים שלי לכיוון שאליו היא מסתכלת.
ואז אני רואה את זה.
האצן, זה שחלף על פנינו קודם, עם הבגדים הקצרים, עומד מול בחורה על יד שובר הגלים ונראה שהם משוחחים.
אני מביט בהם בסקרנות.
"נראה לך שהם מכירים כבר או שהוא סתם מנסה להתחיל איתה?"
אני סורק את העמידה של הגבר, חושב על השאלה של נעמי, ומחליט שהם לא מכירים.
רגע אחרי, הבחורה מושיטה לגבר יד והוא לוחץ אותה, ואני מחייך כי צדקתי.
"אני לא חושב שהם מכירים, הוא בדוק מנסה להתחיל איתה."
אני שורק קצרות, מעודד את הגבר מרחוק ונעמי תוקעת בי מרפק.
"מה? אני שולח לו קצת חיזוקים, את יודעת כמה קשה ל ההתחיל עם בחורות היום? ועוד בציבור! צריך חתיכת אומץ בשביל זה."
"אני מסכימה, זה נורא חמוד ואמיץ מצידו לגשת אליה ככה ולהתחיל איתה."
אני מעיף עוד מבט אחרון בזוג המתהווה, ואז שוב בנעמי, המבטים שלנו מצטלבים והיא מחייכת אליי.
אני מחייך בחזרה.
"אני אוהב אותך." אני שומע את עצמי אומר, בטוח שאני נראה עכשיו כמו אדיוט גמור.
העיניים שלה בורקות, וחיוך גדול מתפשט על שפתייה, ואני מרגיש שאני עלול למות כל רגע.
"גם אני אוהבת אותך." היא אומרת בפשטות, היא משחררת את הצוואר שלי וכורכת את הזרועות שלה סביב המותן שלי, היא שותלת נשיקה על הסנטר שלי, ואז מושכת אותי אליה לחיבוק.
היא מצמידה את הראש שלה לחזה שלי, שבתוכו בדיוק הלב שלי החליט לחגוג.
אני מחייך, מושך אותה קרוב אליי ומנשק את הראש שלה.
לאט, אני עוצם עיניים, מניח לעצמי להרגע ולהתעטף בתחושה הזו, הכל כך נעימה ופשוטה.
אני מחבק אותה קרוב יותר, רוצה להגן עליה מפני הקור.
אנחנו עומדים שם שעה ארוכה, חוזרים להביט יחד בשמיים שלאט לאט נצבעים בשחור, וככה, בלי שום דבר מיוחד מסביב, בלי בלאגן מיותר, רק היא ואני באמצע הטיילת מתחבקים, אני יודע שהיא האחת.
ואני יודע, שהיא כל מה שאני צריך.