משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק י’: שבוי למשחק/ג’ו

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ט’: שינוי סטטוס במשחק/אנסטסיה

—

לאחר סיבובי הליכות של הלוך-חזור (במרחק שיכולתי) התיישבתי על הרצפה עם הגב אל לקיר.
כמו תמיד – ניסיתי לא לחשוב על החלק הרע.
לא לחשוב על דברים שתכננו לאנסטסיה.
לפחות היא לא הלכה לשם לבד.
אולי, יחד עם רנדי, היא תצליח לברוח.
הבעיה הייתה האזהרה של יוריקו, והפקודה שלה על האנשים של טאי-שו עם הנשק שלהם.
הייתי בטוח שבעזרת דייבי וסופי אוכל להתגבר על האנשים ששמרו עלינו בקומה הזאת, לפחות על אלה שראיתי כשהדלת נפתחה.
העניין היה שלא ידענו כמה אנשים יש לטאי-שו על הסיפון, וגם העניין שאנו נצטרך למצוא אמצעי מילוט תוך-כדי מטווח – שאנחנו המטרה בו.
בקיצור – לא כדאי.
אם כבר מדברים על סופי ודייבי, מאז שאנסטסיה ורנדי עזבו, הם ישבו בצד ודיברו ביניהם בלחש.
זה לא היה הזמן הנכון להעיר להם ש"אין סודות בחברה".
נזכרתי בימים הקודמים, כשהיינו במשחק.
למען האמת, הסיבה שניסיתי כל הזמן לעצבן את דייבי, הייתה – כי זאת הדרך הישירה ביותר שסופי תסתכל עליי.
בהתחלה הייתי כלום – ילד חסר בית. אחר כך "הגוזל" הקטן ביותר בחבורת רחוב שהמשימה היחידה היא – לשרוד.
באחד מלילות הגשומים והקרים של ניו יורק, החבורה ישבה במחסן ישן שנראה נטוש, ואכלנו את הלחם שקנינו מאסיפת הצדקה היומית, הפתיעה אותנו שיירה של ניידות שהגיחה משום-מקום.
לא הספקנו לרוץ הרבה עד שהשוטרים תפסו אותנו, איזקו אותנו והסיעו אותנו לתחנת המשטרה.
האשימו אותי בפריצה לחנות תכשיטים וגניבה מהחנות.
לא פרצתי לאף חנות תכשיטים מעולם, אבל במצלמת האבטחה – הפורץ נראה ממש כמוני!
בגלל שהייתי צעיר הוחלט שאשלח למוסד לעבריינים צעירים של ניו יורק.
שם המשחק האמיתי התחיל.
במהלך המשחק הכרתי את שותפיי לתא המאסר.
אנסטסיה המכונסת, שככל שהכרתי אותה לעומק כך הערכתי וכיבדתי אותה יותר ויותר.
הכרתי שם את רנדי הגאון, שממצליח להצחיק אותי לפעמים, נמנעתי בצער, כי היה חבר אמיתי ונאמן של דייבי (והתפעלתי מהאמינות הזאת).
הכרתי את דייבי, שלמרות שאני לא אומר בפומבי – בעל כישרון הנהגה ראוי לשבח.
ואת וכמובן, את אחותו של דייבי – סופי המושלמת, האמיצה והרגישה (במובן הטוב) לכל אחד.
את קייט, בת הדודה של דייבי וסופי, לא הספקתי להכיר מספיק טוב. אבל ראיתי שקיימות בה חלק מהתכונות של דייבי וסופי פרנס ברמה מסוימת.
עכשיו המשחק תם.
לא רק בגלל שמיסטר G הוציא אותנו, אלא גם בגלל שאנחנו אסירים.
קול פתיחת דלת החדר קטע את מחשבותיי.
אל החדר נכנס טאי-שו לבוש בבגדיו מהפגישה הקודמת שלנו, ואותו ליוו 5 אנשים חמושים במדים צבאיים, שדומים למדים של מלווי יוריקו.
"מה נשמע, ידידי?" שאלתי.
"אל תכעיס אותי, ילד," אמר טאי-שו ואז סרק את החדר. "איפה ה-USB?".
"על מה אתה מדבר?" שאלה סופי.
"על המתנה שקיבלת ממתיו מאון הנחמד," אמר טאי-שו. "הוא נתן לך אותו בתיק".
"טוב, הדברים שלנו, כולל הבגדים שלנו – נלקחו על ידי עובדיך, חפש אצלם" אמר דייבי.
"ה-USB ניתן לי – ונעלם!" אמר בכעס, "תנו לי אותו – או שאחפש עליכם בכוח באופן אישי, בכל מקום אפשרי".
זה כבר השיא!
הוא התקדם לעברנו ואמר "מי רוצה להיות ראשון?".
קמתי וצעדתי מלפני סופי ודייבי, מנסה לסוכך עליהם.
"תצטרך כנראה לחפש על גופתי המתה" אמרתי.
התפללתי בלב שלא יבחר בזה.
בטח יש סיבה לכך שטאי-שו חטף דווקא אותנו.
לא?!
אחד האנשים כיוון אל ראשי את הרובה וטאי-שו צעד ונעמד ישר מולי.
"אין לך כל-כך סמכות כאן, ילד," אמר טאי-שו. ואז הוסיף "אבל אם אתה מבקש…" הוא הנהן על האיש שאחז בנשק.
אולי טעיתי בהנחה שלי?
האיש טען את הנשק.
"לא!" שמעתי את סופי צועקת.
טאי-שו עמד לומר לאיש עם הנשק משהו, אבל אז שמעתי קול צלצול.
הטלפון הסלולארי של טאי-שו.
הוא שלף אותו מכיסו ודיבר אל האוזנייה בשפה לא מובנת.
כשניתק, חייך ואמר "יש לכם מזל – הגענו לחוף, נאמת את הסיפור שלכם כשנגיע".
פתאום נתן טאי-שו בעיטה חזקה במרכז הבטן שלי ומיד שלח אגרוף מצלצל לסנטר שלי.
נפלתי על הרצפה מקופל על צידי השמאלי וקראתי בכאב.
טאי-שו הוציא אקדח, וכיוון כלפיי. "תזכור להבא מה המעמד שלך, ילד," אמר. "יש לך מזל שיש לי כרגע שפע דאגות אחרות חוץ ממך".
מזל? ברגע ההוא לא הייתי כל-כך בטוח.
"הגיע הזמן לצאת מהספינה הזאת" אמר.
הסכמתי איתו.
טאי-שו הצביע עליי ואחד האנשים שבאו איתו שיחרר אותי מהשרשרת המחוברת לקיר.
מזווית העין ראיתי שגם את האחרים משחררים, אך מכוונים אליהם כלי נשק.
האיש שאיים עליי בנשק תפס בזרועי והתחיל לגרור אותי על הרצפה לכיוון הדלת.
דייבי קם במהירות והתקרב אל טאי-שו.
המלווה שלו כיוון את הנשק כלפיו – אבל לא היה צורך.
"חכה טאי-שו," אמר דייבי וקד קידה עמוקה "אדוני, תן לנו לקחת אותו".
טאי-שו חייך לראשונה מאז בא לחדר והנהן.
דייבי הלך אליי ומיד אחריו סופי, ושניהם הקימו אותי ותמכו בהליכתי.
טאי-שו ומלויו צמודים אלינו.
"איך אתה מרגיש?" שאל דייבי בלחש.
הראש והבטן שלי כאבו. לא מרעב. "היו לי ימים טובים יותר" עניתי.
"לא היית צריך לעשות את זה" לחשה סופי.
"אני לא אוהב את זה שעושים עליי חיפושים" אמרתי.
זאת לא הייתה הסיבה.
טוב, אולי זאת לא הסיבה העיקרית.
"אידיוט, אתה תמיד מכניס את עצמך לצרות" גערה סופי, קצת יותר בקול.
"שקט!" צעק טאי-שו. ואז הוסיף "נגמרו המשחקים".
שניות לאחר מכן הגענו אל הסיפון.
הוא היה ענקי!
היה כבר לילה, אבל הבחנתי במכוניות, משאיות, ג'יפים, טנק, מסוק ואפילו בשלושה טילי שיוט ועוד…
אבל מה שהכי תפס את עיניי היה הנוף של המקום בו היינו, אי ירוק יפיפה.
קייט התקרבה אלינו עם 2 אנשים חמושים לבושי מדים מאחוריה.
"נוף מדהים, נכון?" אמרה בפעם הראשונה מאז 'פגישת המליאה' שלנו.
"וואו!" שמעתי את סופי מתפעלת.
הורדנו אל חוף האי, יחד עם טאי-שו, קייט ועוד אנשים מהספינה, בעזרת כבש שירד מהסיפון, בליווי חמישה מאנשי טאי-שו שדחקו בנו להתקדם.
התקשיתי ללכת על הכבש כי הנעליים לא התאימו לרגליי, ולכן החלקתי קצת לאחור פעם-פעמיים.
ראיתי שגם חבריי מתקשים בזה.
סקרתי את החוף.
בשעת הלילה הזאת הבחנתי בספינות גדולות וקטנות מורידות את הנוסעים בה כמונו, אך הספינה ממנה ירדנו הייתה הגדולה ביותר.
מספר לא מועט של משאיות תובלה שאנשי צבי צבא לידיהם, הכניסו חלק מהיורדים מהספינות לתאים האחוריים, והסתובבו קרוב אליה עם נשק טעון.
גם קייט, סופי, דייבי ואני הובלנו לתוך תא אחורי של משאית.
לפני שנכנסנו, אחד מאנשי טאי-שו איזק את רגלי השמאלית באזיק חשמלי דומה לזה שיש לקייט. כך גם נעשה לדייבי ולסופי.
הוכנסנו פנימה והאנשים נעלו את הפתח.
האוויר נעשה מאוד חם ולח.
רק כשנעלו האנשים של טאי-שו את הפתח של המשאית, שמתי לב שלא היינו לבד.
היו שם עוד שלושה אנשים – אדם מזוקן שאחז במקל הליכה, נערה שנראתה בגיל לא צעיר בהרבה ממני, וילד קטן שנראתה לי אולי בשנות גיל העשרה המוקדמות.
הם לבשו את אותם בגדים כמונו ולהם היה אזיקונים דומים.
הזקן ישב באפיסת כוח בצד. הנערה הביטה בנו בעיון והילד הצטנף ורעד.
הבטתי עליהם. לא היה ברור מאיזה מוצא הם אבל הכרתי את אותם סוגים של אנשים.
הייתי פעם כמותם – איש רחוב.
"אמ… שלום?" שלחתי את ידי אליהם, "אתם מדברים אנגלית?".
הנערה לחצה את ידי ודיברה אלינו במבטא עילג "מצטערת, סבי לא יודע לדבר בשפתכם את שפתכם, ואחי מפוחד לגמרי," ואז הוסיפה "שמי אינדירה שיזון, זה אחי – צ'נדרה, וסבא שלי- גאנש. פרצו לפני כמה ימים לביתנו בנפאל באמצע הלילה, סיממו אותנו ואסרו אותנו בתוך ספינה שלקחה אותנו לכאן".
סופי חייכה בחיוך הכי רחב שלה אל צ'נדרה שהביט בנו בחשדנות, ואז פנתה לאינדירה. "שמי סופי פרנס," ואז הצביעה על כל אחד מאיתנו "וזה אחי דייבי, בת דודתי קייט הייבר ו…חברנו ג'ו ג'ונס. גם לנו קרה בערך אותו סיפור – נחטפנו, מאמריקה, יחד עם עוד חברים שלנו. איפה הורייך ושאר משפחתך?".
"נעלמו!" צעק צ'נדרה בבכי ודמעות זלגו מעיניו. "הם לקחו אותם!".
גאנש ניגש אל צ'נדרה ודיבר איתו בשקט בשפה לא מובנת.
כשצ'נדרה נרגע אמר גאנש משהו לאינדירה.
"סבי שואל אם אתם יודעים למה אנחנו כאן".
"טאי-שו אמר לנו שאנחנו הולכים לעזור לו למצוא אוצר" אמרתי ומשכתי בכתפיי.
כשאמרתי את שמו של טאי-שו צעק גאנש משפטים בשפה שלא הבנתי והביע פרצוף זועם.
"סבא אומר שטאי-שו הוא אדם מרושע בעל שיגעון גדלות, שלא אכפת לו מאף אחד" תרגמה אינדירה.
"הוא מפלצת" הוסיף צ'נדרה.
"כן, אני מסכימה עם זה" אמרה קייט באנחה.
"מה הוא עשה לך, קייט?" שאל דייבי. "מאז הפעם הראשונה שביקרת אצלנו, נמנעת מלהביט בנו".
קייט הביטה על הרצפה. עכשיו, כשהייתה ממש קרובה, שמתי לב לצלקת קטנה בלחי הימנית שלה. "בשעות הלילה המאוחרות של היום השני להגעתכם, הצלחתי להתגנב לחדר הקשר בספינה, ניסיתי ליצור קשר עם הרשויות ולהזעיק עזרה".
"ענו לך?" שאלה סופי בתקווה.
גאנש אמר משהו ואינדירה תרגמה "טאי-שו מקושר עם כל האזור. יש לו אנשים בחלונות הגבוהים ברשויות המקומיות".
קייט הנהנה, עדיין מביטה על הרצפה "טאי-שו גילה במהירות על השיחה וסינן אותה לפני שהתחילה," היא הרימה את מבטה והסתכלה על גאנש משום-מה. "חייליו תפסו אותי לפני שהספקתי לצאת מחדר הבקרה, וטאי-שו החליט לקשור אותי לתורן הסיפון בבידוד למשך 9 שעות כנגד 9 דקותהשיחה," היא התחילה לרעוד "זה היה נורא".
סופי התקרבה אליה וחיבקה אותה.
"זה בסדר, זה עבר" אמרה קייט.
צ'נדרה התחיל לבכות שוב.
זה לא עבר- אנחנו עדיין תקועים כאן, ואין לנו אפילו מושג איפה רנדי ואנסטסיה ומה יוריקו עשתה איתם.
אנחנו חייבים להימלט…
—
—לפני שנתיים–

התעוררתי ופקחתי עיניים -ומיד עצמתי אותן.
הסתנוורתי מאור חזק שלא ידעתי מה מקורו.
שמתי לב שאני שוכב וניסיתי לקום, לא הייתי קשור לשום דבר.
אימצתי את שריריי ולאחר מספר ניסיונות הצלחתי לקום וגם לצעוד כרגיל – אבל הצלתי עם זרועי על עיניי והייתי ממש עיוור.
השתמשתי בחוש המישוש.
מיטה מאחוריי. התקדמתי – קיר עשוי בד.
אני בתוך אוהל?
הלכתי לאורך הקיר ונתקלתי במשהו קשה. הברך כאבה אבל סבלתי את זה.
התכופפתי ומיששתי את העצם הבלתי מזוהה.
זה היה ריבועי ואולי עשוי עץ.
תיבה?
פתחתי אותה והשתעלתי מיד. זיהיתי את הריח הרבה עישנו את זה ברחוב- מריחואנה.
אז מי ששבה אותי הם מבריחי סמים.
זה יכול להיות דבר חיובי!
צריך רק קודם לצאת מהאוהל ולבדוק אם האחרים כאן.
כל זה, כמובן, בלי להיתפס.
להיפרד בקניון הייתה טעות חמורה. אבל בפעם הזאת –לא האשמתי רק את דייבי.
המשכתי לאורך הקיר-בד והגעתי לקרע. כנראה הפתח.
האזנתי, לא נשמע שום רעש.
הוצאתי את ראשי באיטיות ופקחתי עיניים.
עכשיו ראיתי יותר בבהירות.
בתחילה הבטתי לשמיים – הייתה זאת שעת לילה.
בטוח שלא עבר יום שלם! אולי כמה שעות…
הייתי במחנה רחב בשטח שדות. משאית חנתה בצד האוהל, כמה ביתנים פה ושם, וביתן אחד ענק שהיה מואר מבפנים עמד בקצה המחנה רחוק מאוד ממני.
ליד פתח הביתן הענק ישבו ארבעה אנשים עם רובים שעישנו סיגריות ודיברו ביניהם.
איפה הקבוצה?
המקום הראשון לחפש בו הוא הביתן הענק.
במצב שלי באותו הרגע, ארבעתם יחד יכולים לחסל אותי (בלי הרובים), אז איך אגיע לשם בלי שישימו לב אליי?
זה שטח פתוח, אין מקום להתחבא.
חשבתי לצאת בהרמת ידיים, ואז סיכוי שיכניסו אותי לביתן – בתור שבוי.
פסלתי את זה, לא הייתה לי תכנית יציאה מהביתן.
לאחר זמן חשבתי על תכנית אחרת, אבל הייתי צריך משהו מהאוהל.
חזרתי פנימה, לקחתי את מה שהייתי צריך, ויצאתי מהאוהל לכיוון המשאית לאט-לאט, נזהר לא להשמיע רעש.
כשהמשאית עצמה הסתירה אותי מהאנשים התכופפתי וזחלתי עד לדלת.
הבטתי מעלה, נהג המשאית עישן בפנים עם חלון פתוח.
הוא הוציא את הסיגריה מהחלון והאפר נפל ליד ראשי.
קמתי ודפקתי על הדלת.
האיש הוציא את ראשו מהחלון "כן?".
"למה אתה עומד כאן? יש סחורה באוהל שצריך לשים" אמרתי.
"אני בהפסקה, קרא למישהו אחר" טען.
פתחתי את אגרופי מול ראשו וריח המריחואנה עלה באפו.
ראיתי את התענוג בפניו.
"גנבתי קצת מהחומר שם, יש ארגז שלם! אתה רוצה לתת את כל הכיף לאדם אחר?" שאלתי בכנות.
"למה לא שאלת את האחרים?" שאל בחשד והצביע על ארבעת האנשים.
לא חשבתי על זה. נראיתי צעיר מידי מלהראות כמו אדם מאומן בנשק.
ואז הבטתי בנהג – גם הוא לא נראה כך.
"אגיד לך את האמת, אני לא מתאים לכל מה שהולך פה," אמרתי. ואז הוספתי "אני בא בגלל הכסף".
"כן, כמוני-כמוך" אמר.
קלעתי בול!
"שאלתי אותך גם כי חם לי וכואב לי לעמוד"לא שיקרתי. "ובמשאית יש מיזוג וריפוד," ואז הוספתי "ואני גם חייב הפסקה".
הוא התלבט.
הפניתי את גבי והתחלתי להתרחק כמה צעדים עד ששמעתי "חכה! בוא הנה".
חייכתי לעצמי.
זה עבד!
מחקתי את החיוך מפניי, הסתובבתי והתקדמתי למשאית.
כשהגעתי, הוא פתח את הדלת ושלח את ידו אליי כדי שאעביר לו מהסם.
תפסתי אותה במהירות – ומשכתי בה חזק ככל יכולתי.
האיש נפל על האדמה בתדהמה.
לפני שהספיק להוציא הגה – שלחתי לראשו אגרוף.
ראשו נחבט בחוזקה במשאית והוא התעלף.
חיכיתי בשקט לראות אם מישהו שמע את קול החבטה.
כלום.
בדקתי את פנים המשאית.
המפתחות היו בפנים בתוך צרור מפתחות נוספים.
הבטתי על בגדי האיש – נראו מתאימים פחות או יותר.
זמן למסיבת תחפושות…
—

–ההווה–

לא שמתי לב לזמן שעובר, אבל עדיין היה לילה כשהוצאנו מהמשאית.
הבחנתי שהמקום אליו הגענו הוא סוג של מחנה עבודה.
למקום היה ביתנים רבים, רובם ישנים, ולא מעט אוהלים בקצוות.
המקום המה באנשים. אנשים במדים עמדו בכל מקום אנשים ונשים עם מדי צבא דומים לשל המלווים של יוריקו.
מסביבם עברו ממקום למקום אנשים, נשים, צעירים וגם זקנים מכל מיני סוגי צבע ולאום שלבשו בגדים דומים לבגדיי.
"מחנה עבודה?" שאלה אינדירה.
"נראה כך," אמרתי. "אולי טאי-שו לא ממש אוהד האנושות".
"להיפך" שמעתי קול מוכר מאחורי גבי "הוא אדם אכפתי ביותר".
הסתובבתי והתפלאתי למראה הדמות.
הוא היה שמן מאוד עם פני תינוק. והמבט שלו היה די טיפשי. רק הגובה שלו השתנה מהפעם האחרונה שהתראינו.
עכשיו הוא לבש מדים כמו כל אנשי הצבא.
"גורילה? אתה עובד אצל טאי-שו?" שאלתי.
נזכרתי בימים בהם גורילה התעלל בי כשהייתי צעיר.
הוא לא ילד טוב ירושלים. הוא וטאי-שו יכולים בהחלט למצוא שפה שווה, לשבת על כוס קפה ולשוחח שיחה קולחת מהנה על חוויות איתי.
"טאי-שו דאג לי בזמן שאתה נטשת אותנו," אמר בכעס. "הוא נותן לי לממש את כל הפוטנציאל שלי, היכן שארצה ומתי שארצה".
"כיף לך" אמרה קייט בחיוך.
"בהחלט," ענה גורילה. "שמך קייט, נכון? שמעתי עלייך רבות מטאי-שו".
"ג'ו, מי זה?" שאלה סופי. "מאיפה אתה מכיר אותו?".
סופי לא יודעת על העבר שלי. לא רציתי שהיא תרחם עליי.
"אוה, יש לך חברה, ג'ו? כמה חמוד!" צחק גורילה. "בעבר קראו לי 'גורילה', בזכות טאי-שו התחזקתי מאוד והוא קרא לי 'קונג'".
הפניתי את מבטי לסופי "יש דברים חשובים שאת לא יודעת עליי, סופי," עצרתי מעט כדי לחשוב מה להוסיף "אחד מהם הוא הבחור הזה שעשה לי חיים לא קלים בילדותי".
"יהיה לכם הרבה זמן להתעדכן בשהותכם כאן," אמר גורילה. ואז פנה לגאנש, אינדירה וצ'נדרה "אתם יכולים להיות כמוני, להתעלות מעל השפל בו אתם נמצאים," ואז הביט בצ'נדרה "זה יהיה הכי טוב למשפחה".
גאנש אמר משהו ואינדירה השיבה לו בכעס. היא פנתה לגורילה "אנחנו מסכימים, רק אל תפגעו בנו".
גורילה שלח את ידו לפנים. אינדירה לחצה אותה באי רצון "ביתי יישרף אם אעשה עשה לכם רע- אם תתנהגו יפה".
הוא הסיר את העובדה שהוא חסר בית.
הוא הביט בנו "העניין מבחינתכם שונה. משום-מה טאי-שו פקד עליי להביא אתכם ישירות לבית ההתאספות,".
הוא הביט על קייט "טאי-שו סיפר על מה שניסית לעשות, קייט. לכן את הולכת להמשיך לעבוד אצלו, אבל אל דאגה – לא תהיי שם לבד".
גורילה קרא לשמונה אנשים במדים ופקד עליהם בשפה שלא הבנתי.
את אותה שפה דיברו חיילי טאי-שו.
זאת לא היתה שפה סינית או יפנית.
האנשים פנו אלינו ושניים מהם ליוו את משפחת שיזון הלאה משם.
שניים אחרים תפסו בזרועות קייט משני צדיה וגררו אותה משם תוך כדי שהיא נאבקת בהם.
ארבעת הנותרים הצביעו על ביתן גדול וטענו את נשקם כסימן ללכת.
דייבי סופי ואני מילאנו את בקשתם, לא היה לאן לברוח.
המקום מבפנים היה ענקי ורחב. שטיחים, מחצלות ומזרנים ישנים ומאובקים היו פרוסים בכל החדר.
אנשים רבים ישבו או שכבו שם. ברוב הזמן שרר שקט, אך אם אנשים דיברו – הם דיברו ביניהם בלחש.
בקצה החדר עמדה בימה קטנה, כנראה להודעות.
"כנראה שזה יהיה בית המלון שלנו," אמרה סופי בלחש. "לא ממש 5 כוכבים, אבל נחמד".
"אני לא רואה כאן את אנסטסיה ורנדי" אמר דייבי בדאגה.
דמות עלתה על הבימה. בגלל החושך הבחנתי רק שהיה זה גבר שלבש מדים צבאיים עם שני סיכות עיטורים בצבע זהב בחולצתו.
"ערב טוב, וברוכים הבאים למגויסים הרבים שהצטרפו אלינו!" אמר האיש והביט סביב "שמי סקוראגי מימוטו, האח של טאי-שו. מהיום אתם עובדים ישירות דרכי".
"מה העבודה הזאת בכלל?" שאל מישהו.
"לכל אחד ואחת תהיה עבודה שונה, אבל המטרה היא אחת, שתועיל לכולנו כאחד," אמר סקוראגי ברגש "למצוא את קבר הנימפה".
טוב, זה היה מפתיע…

המשך יבוא…