MG
אני רצה ורצה ורצה ולא יכולה להפסיק, אני לא מאמינה שזה קרה עכשיו, אני מרגישה את הדמעות נוטפות על לחיי, אני מנגבת אותם במהירות וממשיכה לרוץ מסיטה הצידה ענפים דוקרניים של עצים ומתקדמת לעומק היער, רחוק ככל האפשר ממחנה המורדים.
"אחח" אני פולטת כשאני נתקעת בשורש עץ ונופלת ארצה "אאו" אני מתנשפת ומתקפלת על הרצפה.
"היי ילדה למה את בוכה?" בבת אחת אני קופצת על הרגליים ושולפת את החרב החדה מהנדן.
מולי עומד ילד שנראה די מפחיד עם רטייה שחורה על עין ימין בגדים קרועים וצלקת ארוכה מאוד מעין שמאל עד קו השפתיים.
"וואו וואו וואו תירגעי" הוא אומר ומרים את ידיו בתנועת כניעה.
"מי אתה ומה אתה רוצה ממני?"
"שום דבר בסך הכול שאלתי למה את בוכה"
אני מחזירה את החרב למקום.
"אז למה בכית?"
"לא עניינך"
"אוקי לא רוצה עזרה לא צריך" הוא אומר ומתכוון ללכת.
"רגע" אני אומרת "מי אתה? אני אף פעם לא ראיתי אותך, אתה לא מהמורדים"
הוא מסתובב חזרה.
"נכון אני לא מהמורדים, אני חי פה ביער"
"לבד?" אני שואלת.
"כן" הוא עונה במשיכת כתפיים ומסתובב, מתכוון להמשיך ללכת.
"חכה" אני אומרת, והוא נעצר שוב, "למה שלא תצטרף אלינו?".
הוא פונה אלי חזרה בגיחוך "אליכם? המורדים? למה? מה אני מטומטם שרוצה להרוג את עצמי?".
אני מרימה גבה "לא, אתה מנסה לעזור לחברים שלך ולעם שלך".
"לא תודה" הוא עונה "אני מעדיף להישאר כאן"
אני מתחילה להתרגז "למה? אתה מעדיף להישאר כאן, לבד, בזמן שאנשים אחרים בארץ נאבקים יום יום כדי לחיות? בזמן שהאיש הרשע הזה שקורא לעצמו מלך שולט בכולם?"
"זאת בדיוק הסיבה שאני נשאר כאן" הוא עונה "כאן הכי בטוח, ואני מצטער אבל אני לא חושב שיש לכם יותר מדי סיכוי להביס את המלך, הוא יותר מדי חזק".
"בסדר" אני אומרת בכעס, אני קמה, מנערת את החול מהבגדים ומוחה את הדמעות שנשארו, "לא רוצה לא צריך" אני מתחילה להתקדם חזרה למחנה.
"חכי" הוא אומר "לא אמרת לי איך קוראים לך"
אני מסתובבת אליו, "ג'מה, קוראים לי ג'מה, ולך?"
"מרקו" הוא עונה בחצי חיוך "היה נעים להכיר אותך, ג'מה"
תגובות (2)
נסיה, ברוכה הבאה לאתר.
קראתי את הפרק הראשון שפרסמת. אני אתחיל מזה, שאני פחות מתחבר לסיפורי פנטזיה, אבל אני אשתדל לתרום במה שאני כן יכול, אני מקווה שבשלב מאוחר יותר גם חובבי פנטזיות יגיבו ויתרמו את התובנות שלהם.
הכתיבה בסך הכל טובה ומעניינת.
1. חסרים סימני פיסוק.
2. בפסקה הראשונה (לפחות. לא בדקתי באחרות) מופיעה המילה 'אני' לא מעט. כדאי לצמצם. לחבר לפועל. לפעמים אפשר פשוט להשמיט.
3. הניסיון לגייס את מרקו למורדים, מרגיש יותר מדי מהיר. אין מנגנון סינון מסוים? כמו כן, מתחילת הסיפור יש תחושה שג'מה עברה רק לפני רגע חוויה נוראית – אולי טראומתית, וההתעשתות הזו גם מרגישה מהירה מדי. כאילו היא בבת אחת שכחה למה וממי או ממה ברחה.
המטרה של הביקורת היא כמובן לא לתסכל את הכותב, אלא להציג את תחושותיי כקורא, ולעזור לכותב להשתפר.
תמשיך/תמשיכי לכתוב!
וואו תודה רבה לך!
אתה ממש הארת את עייני לדברים שכשקראתי אותם לבד לא שמתי לב בכלל אז תודה רבה רבה!