טקסט מצטיין

רציתי לכתוב משהו בועט.
משהו שנון כל כך, שהמוח יתעופף.
הכנתי נשימות, בראש רשימות והאצבעות שלופות על ההדק.

ואז נאנחתי.
למה לי חומות הגנה?
של טקסט משובח ללא חמלה?

על מי אני עובדת?
אני רוצה לב.

ומסתבר שזה לא דבר פשוט כל כך.
לא כשאת מכורה.

יש לי הרבה זמן, בזמן האחרון.
יצאתי לחופש.
ואני תוהה אם זה בריא לציבור להוציא אותי לחופשי.
אם זה בריא לי.
לדעוך ולדעוך.

זה נשמע לי מלנכולי מידיי. והינה שוב מילה גבוהה. מנסה להבריש את התמימות שבי בים של חספוס.

אבל על מי אני עובדת? אפילו בשביל לכתוב אותה נכון חיפשתי בגוגל.

אני לא יכולה להיות ה-מרשימה. אולי כי אני לא. ואני לא יכולה להיות מהפנטת, כי היופי שלי עדין יותר. אני לא יכולה להיות הרקדנית מספר אחת, כי רגליי אמנם חזקות אך לא גמישות מספיק בשביל אדאג'.

יש לי רק אותי להביא.

אבל אני כל הזמן תוהה אם זה מספיק. וכך אני מפספסת. אני מפספסת אותי בגלל אנשים. אני מפספסת את החגיגה, את השחרור, את הלשים פס על כולם.

אולי כי אני מאוד מנומסת.

אני לא יודעת מה אני אמורה להיות בשביל שזה יספיק. אני גם קצת כועסת על הטקסט הזה. אבל אני שברירית היום ומותר לי.

החוסר ביטחון הזה עולה לי ביוקר. בעיקר כאשר מגיעה פרידה ואני שומעת מה אנשים חושבים עליי, באמת. אם הייתי יודעת את הדברים הללו קודם, אולי הייתי עוד נהנית בדרך.

אבל יש לבורא דרך מיוחדת שבה הוא מעביר אותי. דרך של לבד. לגלות לבד. לאהוב. לבד. קודם כל את, אחר כך אחרים. בלי פשרות. בלי דרכים עקיפות. עד האהבה. וזה מחמיא לי. באמת. הרבה. אבל לפעמים פשוט בא לי שזה יבוא בקלות.

אני חושבת שאף פעם לא גרמתי ללב לדפוק כאשר עיניים פגשו בי. וזה קצת עצוב בהתחשב בעובדה שאני חולת אהבה, בהרבה ז'אנרים בו היא מופיעה.

זה קצת עצוב, עוצמות הרגש בהן אני בונה סיפור של שניים. זה עצוב כי אני עכשיו בסלון, לבד. וכנראה אין לי משהו יותר טוב לעשות חוץ מלכתוב לכם.

אבל עכשיו משמיים כנראה אומרים לי לבד.
תתפתחי לבד.
תאהבי לבד.

אבל זה כבר יותר מידיי זמן לבד.

ואם חיפשתם טקסט מצטיין, אז מצטערת, הגעתם לסוף העמוד.
אז תרשו לי לסיים כאן את השורות, אין לי איזה תו סיום.