שריטה מדממת

נגעו לי בנשמה.
אך תוך כדי מגע הליטוף, השאירו שריטה. היא דיממה למשך כמה ימים. הגלידה בחודשים שאחריהם.
ועכשיו?
התרחקתי מהניגונים ההם שהרעידו אותי, שמילאו אותי, שהעניקו לי תשובות לשאלות עמוקות עמוקות.
ולמה?
כי נשרטתי.
כי נעזבתי.
עד שאותם הניגונים נהיו לי לייסורים צורמים.
נפשי לא יכלה להכיל זאת, וליבי כנראה שדימם מזמן.
והזמן חלף.
זמן ריפא פצעים.
והינה שמעתי ניגון. ניגון חדש ישן.
והוא קורא אליי. והנשמה מתמוגגת.
אבל אני מפחדת.
מפחדת להישרט שוב.
מפחדת לעשות טעויות. מפחדת ליפול בפח.
אבל הנשמה כבר בוערת, מצטערת כבר דיי הרבה זמן.
והחיסרון? הוא לא מתמלא.
יש תסכול. ויש בושה.
ויש אהבה. ויש בערה.
אבל גם יש שריטה. שהגלידה אמנם, אך נשארה לי כמזכרת.
ואני כבר לא רוצה לדמם שוב, אבל אני כן רוצה להרגיש.
אז אני נאחזת בשרירי רגליי על שפת תהום.
רגל אחת בתשוקה הבוערת, רגל שנייה במקום מבטחים.
אבל שניהם לא יציבים.
שניהם לא יציבים.