הילדה שהצילה את יפו

הזיכרון הראשון של תמרה מתרחש בגיל ארבע. אז הייתה אחותה הגדולה בת חמש ואימה, בת ארבעים, מתקרבת בממדיה, בשל ההיריון, לממדים של אביה הגבוה והשמן.

זה היה במוצאי שבת, השמש כבר שקעה אך אורות העיר העתיקה של יפו האירו מספיק עבורן, כדי לקפוץ על הבמה הקטנה, שבימים כתיקונם שומשה כמרחב אימונים עבור נערים סקייטרים ובשבתות הייתה הופכת לבמה ובה הכל אפשרי, עבור ילדות כמותן.

השגרה הייתה אותה שגרה, בכל שבת. ביום שישי בצהריים המאוחרים הייתה מסיימת אימן לנקות ומתיישבת עם כוס הקפה שלה ופרוסת עוגה. נוזפת בהן בעייפות לעלות ולהתקלח כבר לכבוד השבת "השארתי לכן בגדים על הכיסא". בחדר המשותף שלהן חיכו השמלות. תואמות, אחיות, אך בשינויים קלים: אדום לתמרה וצהוב ליסמין. חצאית וגופייה ליסמין ושמלה לתמרה. האם הייתה קונה בדים דומים ותופרת להן, בכל שבוע חליפה אחרת, לכבוד שבת.

הן היו רצות לחדר, דוחפות והודפות זו את זו, מתחרות על ראשוניות במקלחת. על המפסידה נגזר לשבת ולחכות בחדר, לקרוא ספר ואולי להירדם בהכנעה אל מול השמש היורדת של סוף השבוע. אחרי זה – לקום מצעקותיה של האם. "בואו לאכול!!!" ולצעוק בחזרה "אני כבר באה", כשהאמת היא שהבגדים המלוכלכים כבר נדבקו אליה מזיעת השינה והיא חייבת מקלחת.

הן היו חוזרות לפינת האוכל, רחוצות ונקיות, לבושות בבגד החדש. אמא הייתה מקדשת. אבא צופה בטלוויזיה עד שיסיימו עם הטקס השנוא עליו. "שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי השרת מלאכי עליון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". הייתה מדקלמת האם את הברכה והן, בעדינות ובשקט, רבות מתחת לראדר שלה, דוחפות ומצחקקות, מוקפות במשפחתיות הברוכה.

אחרי האוכל היו יושבים ביחד, צופים בטלוויזיה, מדברים על מהלך השבוע, צוחקים ונרדמים בסלון בצוותא. בבוקר שבת קידם את פניהן עטופות קורי שינה ואת גופן עטוף הכותונת, ריח של ג'חנון על פלטה של שבת, של ביצים שהתבשלו כל הלילה.

וכשירד הערב ותמה המשמרת החינוכית של אמן, אבא תמיד היה מרים את מבטו מהטלוויזיה ושואל: "בא לכם לנסוע ליפו?". תמרה תמיד התנגדה ותמיד הייתה נכנעת. "אני שונאת את יפו", נהגה לומר כשכבר הייתה בת 9. שונאת את המוכר, מחפשת הרפתקה חדשה, עיר אחרת להתאהב בה. ובכל זאת, בכל מוצאי שבת הן היו חוזרות לבמה ההיא, לעיר העתיקה, לפסל של החייל שאהבו לקרוא לו "נפוליאון" ולסיפור הקבוע על סלע אנדרומדה.

למען האמת, היא נהנתה מאד בטיולים האלה: מהאבנים העתיקות שמשמשות כמו מכונת זמן עבור האנשים של ההווה, מהשלטים הקטנים שמספרים סיפורים הרואיים על המקום הכל כך פשוט ומושג הזה. מהטורקיז שמציץ בפינות ומריח היסמין שנלכד לרגע באף וממשיך למדינות אחרות. היא נהנתה לככב על הבמה הקטנה של מרכז העיר העתיקה, להמציא עם אחותה כוריאוגרפיות ושירים על מה שעובר עליהן, בחיים המורכבים של ילדות בנות תשע מן המעמד הבינוני. אפילו מהחזרתיות שאפיינה כל כך את אבא שלה היא נהנתה. בכל נסיעה מחדש – אותם סיפורים מיתולוגיים על סלע אנדרומדה, על היוונים, על הרומאים, על העותמנים, על הצרפתים. אותם ויכוחים בבואן לקנות מאפה או גלידה ("אני אכין לכן בבית, זה יותר טעים"), לפני שהניף את ידיו, מובס מול שלוש הבנות הללו, אישתו ובנותיו, שרוצות לאכול ועכשיו. והאמירה המשומשת, כמו נבואה: "אף אחד לא רוצה לגור כאן היום", בכל פעם שהיו עוברים בסמטאות של שוק הפשפשים, בדרך אל העיר העתיקה.

עם השנים הלכה והיטשטשה המסורת. האחיות כבר גדלו והתווספה אליהן עוד אחת, קטנה ומיוחדת. ובעוד השתיים נכנסות למסלול המהיר והמייגע של גיל ההתבגרות, הילדה הקטנה של אמא ואבא קיבלה את כל תשומת הלב הנדרשת. הטיולים בשבת הפכו רגליים, בשכונה ומוצאי שבת הפכו לשעות דחוסות של התארגנות, למידה למבחני בגרות ומפגשים עם חברים. יפו נשכחה במעמקי הזיכרון.

אבל עכשיו, כשרצתה לגור עם חברים שלה, בזול, חשבה על העיר ההיא, שאף אחד לא רוצה לגור בה. הן השכירו דירה בדרום שדרות ירושלים. בקומה החמישית של בניין מוזנח ורעוע. תמ"א אפשרית בקרוב, הזהירו השכנים. מול הבניין עמד מסגד, מטיל אווירה של געגוע על סביבתו, שלוש פעמים ביום. הערבית הייתה השפה המדוברת ביותר ברחוב ומאידך, עוד ועוד אנשים כמוה הרחיבו את חיפוש הבית התל-אביבי שלהם לשכונות ה"קשות" – מילה נרדפת ל"זולות". המהלך שיהפוך בעוד שנתיים לג'נטריפיקציה זריזה ומסיבית, היה עכשיו בשלב של שמן ומים – לא מתערבב.

כבר שנים שלא עשתה ארוחת שישי עם המשפחה. אימה כבר מזמן לא איתם, עזבה בסערה השמיימה יום אחד. אביה עוד בוהה בטלוויזיה בימי שישי, לא טורח להדליק את האור. מחמם עוד את הג'חנון על הפלטה, משחזר את הריח שהתנגד לו רוב חייו. מזווית עיניו נצצה דמעה כשהגיעה לבקר ואמרה לו "אבא, אני צריכה עזרה".

כשעזר לה להעמיס את הדברים על הרכב שלו, אנרגיה חדשה מילאה את גופו. כבר שנים שלא הרגיש מועיל או רלוונטי למישהו והנה, הבת האמצעית שלו זקוקה לו. הם נסעו ביחד בדרך המוכרת. הדרך המשפחתית של מוצאי שבת. כשהגיעו לסמטאות של שוק הפשפשים הסתכל אביה על המבנים, עטופים בקורות, משתפצים לאיטם. הטורקיז נעלם, היסמין גם כן כבר כמעט איננו. "תראי מה זה", אמר. "פעם אף אחד לא רצה לגור כאן".

כשהלך אביה בערב, אחרי ששתו ביחד כוס קפה היא עמדה במרפסת של דירתה החדשה ומיצמצה אל האופק. בלי משקפיים היה לה קשה לראות אך ממרחק יכלה להבחין כיצד מציץ אליה, מבעד לבתים העתיקים, סלע אנדרומדה.