כנפיים כסופות-פרק ראשון

היא תפסה בכנפיים הלבנות שלי ותלשה אותן בחוזקה, וכך חשפה את הכנפיים הכסופות הקטנות האמיתיות המחוברות לגבי.
התישבתי על הריצפה והתחלתי לבכות. עכשיו היא רוצה להרוג אותי. למה הייתי חייבת לשקר לה ככה ?
אמנדה התישבה לידי וחיבקה את גבי. היא היחידה שידעה עליהן. כל שאר הכיתה הביטו בנו בהשתאות.
שמעתי את ריאן אומר שהוא לא מאמין שאני כזאת.
אמנדה לחשה לי שהכל יהיה בסדר ושהיא תמיד תישאר לצידי לא משנה מה יקרה. היא יודעת שלמרות הכנפיים הכסופות אני עדיין אותה בחורה.
אותה נערה גבוהה עם שיער שטני ועיניים כחולות.
מיררתי בבכי על הריצפה כשהרגשתי עוד יד על כתפי. היד לא הונחה מתוך כוונה רעה, היא הייתה חמה ומרגיעה.
הסתכלתי למעלה וראיתי את פרצופו היפה של טובי. חייכתי אליו והוא תפס בידי ומשך אותי למעלה.
טובי הוא החבר שלי.
"למה אתה הולך אליה ?" שאל ריאן.
"למה אתה לא ? כולם יודעים שאתה מאוהב בה !!" נשמעה עוד צעקה מכיוונה של היילי.
"כן נכון ! היילי צודקת ! היא עדיין אותה ילדה שאנחנו מכירים ואוהבים !!" אמרה אמנדה וחיבקה אותי בחוזקה.
"אבל הכנפיים שלה…" לחש ריאן והשפיל מבט.
"עם צבע הכנפיים שלה כלכך חשוב לך אז תישאר שם !!" אמר טובי.
ריאן קם והסתכל קדימה באומץ.
"אני מצטער זואי… לא התכוונתי… פשוט…." אמר לי ריאן והסתתכל לתוך עיני.
"אני יודעת. זה בסדר. זה מה שאמרו לך וחפרו לך כלכך…. שכסופי הכנפיים הם רעים, וכל מני כאלה…" אמרתי לו וחיבקתי אותו. הרגשתי שהוא כמו ילד קטן ואני אמא שלו שמרגיעה אותו אחרי שהרביצו לו בבית הספר.
ראיתי דמעה זולגת על לחיו.
"איך את מסוגלת לסלוח לי ? אני סתם טיפש" אמר והתרחק ממני.
"אתה לא טיפש" אמרתי בשקט.
"איך את מסוגלת לומר דבר כזה ? אחרי מה שהוא אמר עלייך הרגע !!" אמרה לי אמנדה והסתכלה עליי.
"מספיק כבר !!! תתשתקו כולם ודיי עם כל הדרמות המגעילות האלה שלכם !!!!" שאגה ליב ותפסה בכנפי והחלה למשוך אותן מעלה.
צרחתי מכאב והתפתלתי, מנסה לחמוק מידיה.
"שקט !!!!" צרחה ליב פעם נוספת וזרקה אותי לצד של הכיתה.
כנפי נשרטו מהשולחן ודם החל לזלוג לי מהפצע.
קמתי באומץ התסלכתי אל ליב, הסתובבתי אחורה והתחלתי לרוץ.
רצתי כמו שלא רצתי מיימי. לא יכולתי לעוף בגלל רגלי הפצועה.
בינתיים רצו לי מחשבות על ריאן.
למה סלחתי לו בכלל אחרי כל מה שהוא אמר עליי ?!
אני לא אוהבת אותו, ולא רציתי שום קשר איתו בלל, עד היום.
מכיתה ג' אני מאוהבת בטובי, והוא שהוא ככה עוזר לי אחרי שהעליבו אותי, ואני ככה גומלת לו, בזה שאני מתאהבת בריאן ?!
וואי מה יש איתי ?!
התחלתי להתנשף וריצתי הואטה קצת. רגלי התעייפו כלכך.
שמעתי משק כנפיים עדינות מאחורי והסתובבתי.
מאחורי עמד ריאן.
התישבתי על הריצפה והוא לידי.
שתקנו.
לבסוך ריאן שבר את השתיקה.
"את יודעת שמה שאמרתי שם לא היה שקר" אמר ריאן.
"מה, זה שאסור לאף אחד לאהוב אותי כי אני כסופה ? זה לא היה שקר ?" אמרתי בלי להניד עפעף.
"לא." אמר חרישית "זה היה שקר דווקא. התכוונתי לזה שאני מאוהב בך" אמר בשקט והסתכל לריצפה. כנראה נפגע ממה שאמרתי.
'מצטערת. אני לא' רציתי לענות לו אבל משהו עצר אותי.
שתקתי.
הוא הסתכל עליי וניכר היה שבכה מקודם. עיניו היו אדומות ושפתיו רעדו.
"או הנה את !!! חיפשתי אותך בכל מקום !! או לי !! תראי את הכנף שללך !! היא קרועה לגמרי !!!" אמרה אמנדה שהגיעה מתנשפת קלות.
ריאן קם התמתח וניפנף בכנפיו בעדינות.
אחרי שהוא הלך אמנדה התישבה לידי והחלה לטפל בכנף הקרועה והכואבת שלי.
"התנשקתם ?" שאלה חרישית.
בדרך כלל השאלה שלה הייתה מבהילה אותי, אבל לא היום. הרגשתי שהיינו קרובים לזה מאוד.
"לא" עניתי אחרי שתיקה קצרה.
"את משקרת ?" שאלה אותי אמנדה והסתכלה בעיני.
"לא" עניתי והסתכלתי לתוך עיניה בחדות.
"אה" אמרה אמנדה והוציאה מתיקה חוט ומחט לבנים וקטנים.
"הכנף שלי לא לבנה. זה יבלוט." אמרתי לה והדמעות איימו לצאת החוצה באותו הרגע.
"מה זה משנה ? את פצועה" אמרה והחלה בשתי ידיים מיומנות לתפור את כנפי חזרה.
עד עכשיו לא שמתי לב כמה זה כואב. הכנף שלי פשוט צרבה.
היא סיימה וקמה ממקומה.
"את רוצה לבוא אליי ?" דאלה אמנדה ועזרה לי לקום.
"אני צריכה לדבר עם מישהו" אמרתי והתעופפתי לביתו של טובי.
-טוק טוק טוק-
דפקתי בדלת.
"תיכנסי " אמר טובי.
"איך ידעת שזה אני ? "שאלתי ונכנסתי לביתו.
"ניחוש" אמר בפשטות וזיפזפ בטלוויזיה.
"אתה כועס עליי ?" שאלתי והתישבתי לידו על הספה החומה.
"שמעתי שאת וריאן אחרי זה דיברתם. לבד." אמר והעביר עוד ערוץ בטלוויזיה.
"שמעת נכון" אישרתי.
"התנשקתם ?" שאל חרישית. בדיוק כמו אמנדה.
"לא ! למה אתה ואמנדה חושבים ככה ? הוא רק רצה להבין למה אני סולחת לו, ואני הסברתי לו זה הכל !! באמת !!" אמרתי וקפצתי מהספה. הזעם עלה בתוכי.
למה הם חושבים שאני כזאת בוגדת ? למה הם לא מסוגלים להבין שלא עשיתי את זה, בלי לשאול ?!
טובי קם וחיבק אותי.
"אני יודע מה את חושבת עלי ועל אמנדה. אני מבין למה את כועסת אבל תנסי גם את להבין אותנו ; בבית הספר ליב חשפה את הסוד שלך שרק אני ואמנדה ידענו, אנחנו ניגשנו אלייך בזמן שכולם שם היו נגדך. ובמיוחד ריאן. את יודעת מה הוא אמר ואני לא צריך להזכיר לך. אחרי זה הוא בא מבקש סליחה ואת ככה סולחת לו. עם זה אני עוד יכול להסתדר אבל אחרי זה אתם עוד הולכים לכם לדבר בצד. לבד. יש פה איזה משהו שצריך להדאיג אותי לא ? תחשבי בעצמך " לחש לי טובי.
חשבתי והבנתי שהוא צודק. שאני זאת שטעיתי. שהם רק רוצים להגן עליי מפני מה שאני יכולה לעשות בטעות, לנשק את ריאן.
בכיתי לתוך כתפיו הרחבות והשריריות.
טובי חיבק אותי חזק והצמיד אותי אליו.
טובי הסתכל לתוך עיני והתקרב לפני. שפתיו כמעט נגעו בשלי.
לפתע קפצתי אחורה. הרגשתי שאני לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.
"מה קרה ?" נבהל טובי.
"אני לא יכולה. לא מסוגלת" אמרתי ורצתי החוצה מפתח דירתו.