אלו התחושות שלי

אז חשבתי…
על החיים הלא הוגנים.
כמעט טבעתי,
בתוך המון של אנשים.
ואז נשכבתי,
בניסיון להירדם.
רק אז הבנתי
שאין לי זכות להתעורר.

אמרתי לעצמי,
שאפסיק להיות אדם קודר.
עצרתי בעצמי…
מלנסות להתעוור.
האם וויתרתי?
על היכולת לבקש.
כמעט נשברתי,
בלי לנסות להתעקש.

כואב לשמוע את המילים,
שהבנתי הרבה לפני כולם.
כואב לחוש את הרגשות
שזורמים חזק בתוך הדם.
קשה לראות את הייאוש,
כשעומדים מול המראה.
שנים של הפסדים,
ואני עדיין מקווה.

תגידו מדוע
אני תמיד כל כך שונה?
תסבירו למה
לא רוצה לצאת מהשינה?
אז מה אם ברחתי
בניסיון להימלט?
מה אם שיקרתי
על כך שליבי כל כך שקט?