החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 6

עמית זע באי נוחות במקומו. "איזה מקצוע יש לנו שיעור הבא?"
עמית פתחה את פיה כדי לענות לו, אבל אז עמית אמר, "נכון, יש לנו ספורט."
"עמית, את חושבת שאם נמצא את ירין ואת סאלי בזמן, אנחנו נתפוס אותם בשעת מעשה?" מאי שאלה.
עמית התנשפה וכיסתה את פיה בידיה.
"שעת מעשה?" טוהר שאל את מאי.
"שעת מעשה, שעת מעשה." מאי זימרה.
"אבל לְמה את מתכוונת כשאת אומרת 'שעת מעשה'?" טוהר שאל שוב.
"כלומר, שסאלי וירין עושים דברים…" מאי הגניבה לעברו חיוך קטנטן וחתולי.
טוהר שם את ידו על פיו בהפתעה. הוא הרגיש קצת טיפש אחרי שמאי הצטרכה להסביר לו למה היא התכוונה כשאמרה "שעת מעשה". אך יותר מתחושת הטיפשות, עניין הקנאה הציק לו, שוב פעם…
הוא לא ידע למה הרגיש זאת, לכן הוא התכחש אל הרגש ודחה אותו. אבל כשעשה זאת היה נדמה לו שהרגש רק מתחזק. הוא שם לב שמאי מרימה גבה מסוקרנת לעברו. הוא הוריד את ידו ואמר, "הא, אה… יופי… כלומר, להם…" הוא פלט שיעול קטן.
מאי צווחה פתאום ונעמדה ממקומה. עמית שפך עליה את תכולת בקבוק המשקה שלו שהיה צבוע בצבע אדום בהיר.
"הגיע לך! מטומטמת אחת." עמית אמר כשעל לחייו התפרס פס דק בגוון ורוד בהיר. דבריה של מאי כלל לא מצאו חן בעיניו.
"חתיכת טיפש! מה- מה זה?? מה שפכת עליי??" מאי שאלה וניגבה את ידיה בחצאיתה לאחר שנגעה בנוזל שהתפשט באזור חזהּ.
"פטל." על פניו של עמית הבליח חיוך כשראה את מצוקתה של מאי.
"זה לא יורד לי!" מאי התלוננה וניסתה לנגב את הכתם האדום שצבע את מדיה העליונים.
"ברור, זה פטל." עמית אמר ולא טרח להסתיר את חיוכו הגאה.
"חתיכת-" מאי אמרה והעיפה את מגש האוכל שלה לעבר פרצופו של עמית.
"עמית…" טוהר ניסה להזהיר אותו, אך זה היה מאוחר מדי.
עמית הרחיק את ראשו לאחור, אבל זה כלל לא עזר. מגש האוכל של מאי הוטח בפניו ברעש מעורר חלחלה ונפל חזרה עליו. הוא ניסה לקום ממושבו בעיניים עיוורות, אך הוא נפל על ריצפת אולם הקפיטריה.
"כלבה! חתיכת-" הוא החליק על מגש האוכל של מאי כשניסה לקום.
עמית נתנה בעמית שהיה על ריצפת הקפיטריה מבט מהול רחמים, אך טוהר מצידו שיחרר ציחקוק שקט.
תלמידים החלו להתלחשש ולהסתכל לכיוון שולחנם.
"אני הולך להחזיר לך, רק חכי." עמית הצליח לעמוד. הוא ניגב מפניו את מיץ הסלט שהיה בתוך קערת הסלט של מאי והתקדם לעבר יציאת הקפיטריה. "כלבה!" הוא צווח בקול צרוד כשדלתות הקפיטריה נסגרו מאחוריו.
מאי פלטה מפיה אנחה שנשמעה יותר כמו שיעול. כתפיה רעדו קלות והיא החלה לצחוק. היא חזרה לשבת במושבה ואז נזכרה בכתם הפטל הגדול שהיה מרוח של חולצתה. היא הסתכלה על הכתם המכוער וחיוכה נשר מפרצופה.
עמית נשכה את שפתה. "לא נראה לי שאפשר לשטוף את הכתם מהמדים…"
טוהר השתעל קלות, הסיט את מבטו מדלתות הקפיטריה שמהם יצא עמית לפני כמה רגעים ופנה להסתכל על חולצתה של מאי. "לדעתי אפשר לשטוף את הכתם מהחולצה בסופו של דבר… אבל לא בזמן בית הספר… פשוט תשאלי מבית הספר מדים חדשים," טוהר משך בכתפיו. "אני בטוח שזאת לא בעיה…"
"נכון!" עמית אמרה. "באולם הספורט יש!"
"כן… אתם צודקים!" מאי אמרה.
טוהר נגס בכריכו והסתכל על ריצפת הקפיטריה. מגש האוכל של מאי היה מוטל על הריצפה. המאכלים שהיו עליו היו פזורים לצידו וזה לא היה מראה נאה במיוחד… הוא הפנה את מבטו אל מאי המסתכלת על חולצתה המוכתמת ואמר, "המגש שלך על הריצפה, מאי."
מאי גילגלה את עיניה ועיקמה את אפה. "ו…?"
"הא… כלום, את לא מתכוונת להרים אותו?" טוהר שאל.

נטלי הייתה בדרכה אל הקפיטריה. ספר הביולוגיה שלה היה צמוד לחזה שלה ותלתליה קיפצו מעלה ומטה בכל צעד עליז שצעדה. היא חייכה וחשפה את הגשר המתכתי שהיה צמוד לשתי שורות שיניה. על שיערה המתולתל הייתה מונחת קשת בצבע ורוד עז עם נקודות שחורות.
פניו של עמית עדיין היו אדומות מעוצמת המכה שקיבל לפרצופו והוא היה עיוור למחצה כיוון שכיווץ את עיניו לכדי חורים קטנטנים. חולצתו הלבנה הייתה מוכתמת באופן לא גרוע כל כך בנוזל בהיר וצעדיו היו מהירים כשהלך. הוא המשיך ללכת ואז הוא נתקל בגוף.
"אתה לא רואה??" עמית שאל בחריפות ודחף לאחור את האדם שנתקל בו.
"אני מצטערת!" התלמידה שמולו אמרה ובקולה באמת ניכרה הצטערות.
עמית עיווה את פיו ופנה להסתכל באדם שמולו. "הא, את… חברה של ירין, לא? ממועצת התלמידים…"
נטלי פערה את עיניה כשראתה שזה עמית שמולה. "אני… כן! זאת נטלי כאן…" היא ציחקקה במבוכה ואז היא התנשפה בהפתעה כששמה לב למדיו ופניו של עמית. "מה… מה קרה לך??"
"מה? כלום…" עמית אמר, ואם זה לא היה כרוך בכאב, הוא היה מגלגל את עיניו. הוא המשיך ללכת, אך נטלי עקבה אחריו.
"אתה לגמרי זקוק לעזרה. מה קרה??" נטלי שאלה כשהלכה אחרי עמית.
"לא עניינך. ואני לא זקוק לעזרה, אני צריך רק לשטוף את הפנים… ואולי גם להשיג מדים חדשים…" עמית אמר.
"אה… אני יכולה להשיג לך מדים! על בטוח יש באולם הספורט!" נטלי אמרה.
"יופי." עמית אמר וקיווה שזה ירחיק אותה ממנו.
אך נטלי נתנה בעמית מבט נוסף ואמרה, "אבל הפנים שלך… אנחנו צריכים ללכת לשירותים כדי לשטוף את זה."
"אנחנו?" עמית שאל ופיו התעקם בבוז.
"כן… אתה… אתה לא יכול להגיע לקומה השנייה ככה!" נטלי אמרה. בקומה הראשונה גם היו שירותי בנים, אך הדרך לשם הייתה רחוקה מדי.
עמית נאנח. אולי לא תזיק לו קצת עזרה… הרי אם יעשה את העלייה הזאת לשירותים העליונים לבד, ההפסקה תחלוף כהרף עין, אך עם עזרתה של נטלי העלייה תהיה הרבה יותר מהירה. וחוץ מזה… נטלי נראתה די להוטה לעזור לעמית.
"בסדר… אבל זה לא בגלל שאני באמת צריך עזרה… זה בגלל… לא משנה, פשוט תעזרי לי." עמית אמר.
נטלי הנהנה במהירות והתקרבה אליו. היא נשמה עמוק ואחזה בידו. "אני אוביל אותך לשירותים."
עיניו של עמית עדיין שרפו ממיץ הסלט של מאי והוא חרק את שיניו. הוא הניח לנטלי להוביל אותו לקומה השנייה ומשם לשירותים.
"והנה השירותים…" נטלי אמרה לעמית כשעצרו מול דלת שירותים לבנה.
"אה…" עמית אמר, ולמרות שעיניו היו סגורות למחצה וידו הייתה על עיניו הוא ידע שנטלי עדיין עומדת לצידו.
נטלי התנדנדה על עקבי נעליה. "אז… ללוות אותך לבפנים?" היא שאלה ורק אחרי כמה שניות הבינה מה יצא מפיה.
"מה זה?" עמית שאל את נטלי ופיו התעקם בסלידה.
"לא!" נטלי קראה ועל פניה פרחו כתמים אדומים. "אני לא התכוונתי! לא התכוונתי לזה! אני רק! אההההההה, זה כזה מביך!" היא כיסתה את פניה בידיה.
"מה שתגידי…" עמית אמר והתקדם לדלת השירותים כשהוא בקושי רואה. הוא נתקל בדלת ונחבט בראשו.
"אתה בסדר??" נטלי שאלה והורידה את ידיה מפניה.
"כן!" עמית אמר בכעס ומרפקו נחבט גם הוא כשניסה להסתובב.
"פשוט… תפקח את העיניים שלך…" נטלי ציחקקה במבוכה.
עמית שלח אל נטלי מבט קודר ונטלי נרתעה.
"אני מתכוונת להגיד-" היא החלה לומר אך עמית קטע אותה.
"העיניים שלי ישרפו אם אני אעשה את זה. רוצה להרגיש את מה שאני מרגיש, הא?" עמית אמר והתחרט על כך שהזכות לגלגל עיניים נשללה ממנו.
"אני מצטערת… לא התכוונתי." נטלי אמרה. היא החליקה את ידה אל ידו של עמית והחזיקה בה. היא החלה להתקדם אל דלת השירותים. היא החלה להיות אדומה שוב וליבה פעם במהירות.
"מה את עושה??" עמית אמר והעיף את ידה של נטלי ממנו.
"אה… חשבתי שאתה צריך קצת עזרה פה…" נטלי אמרה.
"עזרת לי קצת בעלייה במדרגות, נכון? יופי. זה עדיין לא אומר שאני צריך עזרה פה. השירותים אשכרה מולי אם לא שמת לב." עמית אמר ופתח את עיניו לכדי חריצים קטנטנים.
"אני מצטערת… אני רק חשבתי שתצטרך עזרה. סליחה שניסיתי לעזור באמת…" נטלי אמרה והלכה לאט לאחור. היא נשמעתה פגועה מאוד.
"אני לא מאמין…" עמית אמר בלחש. "בסדר, בסדר."
"בסדר מה?" נטלי שאלה והרימה את גבתה הימנית מעלה.
"…רוצה לעזור, לא? אז תעשי את זה." עמית אמר.
נטלי התקדמה צעד אחד לעבר עמית. "זה בשבילך, לא בשבילי…" היא אמרה, אך כשתפסה בידו של עמית היא שיחררה חיוך קטן וליבה חזר לפעום במהירות.
היא הובילה אותו אל תוך השירותים ופתחה בשבילו ברז.
עמית שטף את פניו במים קרים מבלי לומר כלום. אחרי שסיים לשטוף את פניו נטלי הגישה לו נייר. הוא ניגב את פניו ונראה הרבה יותר טוב ממקודם. פניו כבר לא היו אדומות והוא יכל לפתוח את עיניו לאיזה גודל שרצה. כאב לו להוציא את זה מפיו, אך הוא פנה אל נטלי ואמר, "תודה…"
"אין בעיות!" נטלי אמרה מיד.
"כן… ואה… מצטער על מקודם…?" עמית אמר וזה היה נשמע כאילו הוא מעולם לא התנצל בפני אף אחד.
"הו, לא, זה בסדר. העיקר שאתה בסדר." נטלי אמרה.
"אני מניח…" עמית אמר והתענג על גלגול עיניים אחד.
הם הלכו יחדיו לאולם הספורט, אך כל ההליכה לא דיברו. נטלי ציפתה למשהו אחר. היא ציפתה שהיא ועמית ידברו כל הדרך, יצחקו, יחליפו חיוכים וידברו על חייהם. אבל לא. במקום זה שרר בינהם שקט מביך. היא דחפה כמה קצוות תלתלים למאחורי אוזנה והגניבה כמה מבטים לעברו של עמית. היא תהתה איך ומתי היא התאהבה בו, ואיך היא פיספסה את הנער הזה שנתיים שלמות. אבל זה לא משנה עכשיו, היא חשבה, היא איתו כעת…
"תגידי… כמה תלמידים מהכיתה שלך באו לבית הספר היום?" עמית שאל פתאום את נטלי בזמן שהלכו במסדרונות בית הספר השקטים.
"מהכיתה שלי…? אמ… נראה לי חמש עשרה, אולי פחות… למה אתה שואל?"
"אני סתם מנסה להבין אם יהיה לנו שיעור ספורט ביחד." עמית אמר בקול מהורהר.
נטלי השאירה את פיה כקו ישר והתאפקה לא לחייך. "אה, כן… המורים משלבים שתי כיתות לכיתה אחת אם הכמות מאפשרת את זה."
"כן, אני יודע. אז כנראה שיהיה לנו שיעור ביחד. גם לכיתה שלי יש את אותה הכמות בערך." עמית אמר.
נטלי כבר לא יכלה לרסן את חיוכה המופרע, והוא עלה על פניה במהירות.
אחרי השיחה הקצרה הזאת, המשיכו השניים ללכת בשתיקה.
נטלי המשיכה להגניב מדי פעם מבטים אל עמית. היא תהתה מה היא עשתה כל כך טוב בחייה שהיא זכתה בכך שעמית יהיה מאוהב בה בחזרה.