אבד הרגש

הורה עסוק, בוחר בניתוק. בורח מהבית אל עצמו, ילדיו מכירים את המסך. הוא האבא גם האמא, הדמיון שבסמי הכבאי. ממלא את היום גם את הלילה.

אבא לא אוהב לצאת מהבית, הוא אוהב לברוח מהבית לעבודה, אבל לצאת סתם כך הוא לא ממש אוהב, הוא אוהב להיכנס אל עצמו, ללמוד, לכתוב, לחשוב, לצאת אין לו כח, בטח לא עם הילדים.
גם אמא לא אוהבת לצאת עם הילדים, אולי היא אוהבת לצאת לבד עם חברה. אבל את רוב שעות הפנאי ממלא המשחק במכשיר הקטן שהיא אוחזת בכף ידה. כשנגמרת הבטריה והוא צריך להיטען, אז יש סיכוי שהיא תתעורר לחיים ותתחיל לתפקד בבית. אבל זה בוודאי לא מובטח, כי היא יכולה לבחור להטעין אותו ליד המיטה ולהמשיך לשחק בו כשהיא ממשיכה לנוח במיטה למלא את המצברים שהתרוקנו מחמת המנוחה והשכיבה הממושכת והמשחק המעייף.

יש ילדים הגדלים מנותקים, עם מענה דיגיטלי מלאכותי רב אפשרויות, אבל אנושיות אותנטית הם לא חווים.

האם כשהם יהיו הורים הם כבר יהיו הורים ניידים עם מלא אפליקציות שכשהילד ילחץ על כפתור בבטן של אבא יצא לו מה שהוא רוצה, או שהילדים כשיהפכו להורים יולידו הם ילדים טכנולוגים כמו דיסק אונקי סמארטפון או אולי גם חללית.

אבדה האנושיות, העתיד כבר כאן, עולם של אוטומציה, של אנשים חסרי מחשבה, ואם נשארה קצת מחשבה בתחתית המיכל מכל מקום נראה כי בוודאי אבד הרגש