ריאליטי זוגות – פרק 1

הי לכולם וכולן. אז אחרי שסיפרתי לכןם על הפרידה שלי מתמר ("איך לחוות פרידה ולהישאר בחיים") ועל הדייט השלישי הקטסטרופלי שלנו ("החוקים הבחתי כתובים של הדייט השלישי"), אספר לכןם עכשיו על… הדייט הראשון.
*
אספתי אותה מהכתובת שניתנה לי, כשכבר בשנייה הראשונה חשבתי שזו טעות – עומדת כמו איזו מנהלת, ידיים שלובות על חזה, והרגל מתופפת בקטנה על המדרכה. כשרואה אותי מתקרב עם האופנוע ומבינה שזה אני, מסתכלת באופן הפגנתי בשעון היד. אוקי, אני יודע שאיחרתי, כולה פאקינג חמש דקות.
"הי." אמרה. "אתה…"
הנהנתי. "את תמר?"
היא חייכה. חיוך מתוק, אין מה להגיד. היא הסתכלה על האופנוע כאילו שזה חללית. "תאמין לי שבחיים לא ישבתי על אופנוע."
לא הבנתי, זו אמירה או שאלה? כי לא היה סימן שאלה בסוף. תמר התיישבה בחוסר נוחות על האופנוע, וחיבקה את מותניי.
"שכחת משהו." אמרתי.
"מה." היא הביטה בי. מסרתי לה קסדה.
"אה." היא חייכה במבוכה וחבשה אותה, ויצאנו לדרך.
דייט ראשון… בגדול אני לא אוהב את עולם הדייטינג. כמו פס ייצור במפעל, זה מין שבלונה כזאת שמייצרת זוגות. לכל דייט חוקים משלו, ואם אתם בתור זוג עומדים בכללים של כל דייט ודייט, כעבור עשר פגישות כבר תהפכו לזוג אמיתי, בכל מובן של המילה. אבל בעיניי, החיים יפים כשהם לא מסודרים ככה לפי כללים, ודווקא מצבי אי הוודאות מוציאים מאתנו את היצירתיות.
*
נהגתי לבית הקפה, כשתמר אוחזת בי בחוזקה ורכשה שעון עליי. בית קפה זה גם משהו שיש לי אתו בעיה. לפי חוקי הפורמט, זו התפאורה לדייט הראשון.
החניתי ועזרתי לה לרדת מהאופנוע. הידיים שלה רעדו. "וואו." אמרה.
"תמיד יש פעם ראשונה." עניתי משפט חסר כל תוכן, סתם כי לא היה מה להגיד.
צעדנו יחד אל תוך תפאורת הפרק הראשון בריאליטי הזוגות, 'בית הקפה'.