רמזים – פרק 2

שלושה חודשים קודם לכן

"ראשון לציון רק ממך ואליך, ראשון לציון מעתה עד עולם…". המנון העיר שלה, 'ביכורי אהבה', התנגן בראשה כבר מזה זמן מה. לכבוד יום הולדתה ה-120 של העיר, שובל תשתתף בהצגה על ההיסטוריה של המושבה שעלילתה מתרחשת בשלהי המאה ה-18. יעל הבמאית ליהקה אותה לתפקיד עדה רוטשילד, רעייתו של הנדיב הידוע בעזרתו ותרומתו הרבה לעיר בעת הקמתה. היא ישבה על מיטתה והביטה מבעד לחלון, מריצה בראשה את הטקסט שעליה ללמוד בעל פה לקראת החזרה הקרובה. היא אהבה את הנוף המשתקף מחלון חדרה, ובעיקר את העובדה שניתן לראות דרכו את האופק. שום גורד שחקים לא חוסם את שדה ראייתה. אם כי, זווית נמוכה יותר של מבט מגלה מבנים נמוכים, אפורים ועצובים. אחד מהם הוא בית הספר שלה. ובניגוד מוחלט לאפרוריות העצובה מתפרסים כתמי צבע ברקע. צמרות עצים ושיחים מכסים כמרבד ירוק את השכונה הנחלקת לשניים. בחלקה האחד בניינים רבי קומות, ובאחר שורות של בתים פרטיים המסודרים כחיילים. שובל השקיפה מן הקומה הרביעית בבניין בן תשע קומות על בתיהם הפרטיים של חבריה לכיתה, מן הצד ה"עני" של השכונה הצעירה, שזה עתה מלאו לה תריסר אביבים. אור גר שם, בצד השני. ובצד שלה גרים פשוטי העם. אלה שצריכים לחייג לחברים בשיחת גוביינא, ולהספיק להקליט במהירות הבזק הודעה בסגנון 'זו-שובל-תתקשרי-אליי-דחוף', בלי לבזבז ולו שניה אחת על נשימה בין מילה למילה. אלה שמפחדים מכל דפיקה בדלת, שמא שוב יבואו אנשים זרים, ינהמו מעבר לדלת "אבא בבית?" וידרשו לדעת כל מיני דברים מוזרים על מוצרי החשמל שלהם. בצד הזה של השכונה אין הודעות טקסט, אלא חוט שמתהדר באטב כביסה בקצהו, בעזרתו פתקים נשלחים לשכנה שגרה שתי קומות למטה. בצד הזה של השכונה ימי ההולדת הם סתם ימי הולדת במקלט של הבניין, בלי מפעיל, בלי מתנפחים ובלי בועות סבון דקורטיביות. סתם פיתות עם חומוס, שירי הבקסטריט בויז שהוקלטו מהרדיו ומשחקי חברה. גם אופל הייתה בצד שלה, ובכל זאת הייתה מלכת הכיתה. כשרונה המיוחד בריקוד הפך אותה למסמר הערב בכל מסיבה, צחוקה המתגלגל הרחיב לבבות והתחבב על כולם. או כמעט על כולם. אור הוא היחיד עלי אדמות בית הספר שלא התרגש ממראה תלתליה המתנפנפים, מריח הבושם המתקתק ומעיניה הענבריות והגדולות. וככל שניסתה להתבלט לידו, כך הלך ושנא אותה יותר ויותר. שתי נקישות קצרות על דלת חדרה השיבו את ראשה משלהי המאה ה-18 לכאן ועכשו.

"מה קורה, בקלאווה?", אופל לא המתינה לתשובתה וקפצה על המיטה. "את חייבת לעזור לי".

"מה, הודיעו שיש מבחן? איך אני לא יודעת מזה כלום?", שובל החלה להילחץ בטבעיות כמעט כמו של שאיפת אוויר לריאות.

"תרגעי, בקלאווה, זה לא עוד מבחן, זה קשור לאור – דיברנו!". אופל ניגשה לספריה, לקחה עפרון והחלה משרבטת עליו כמה פרטים בל תשכח מה רצתה לספר. היא נשמה עמוק והתחילה לירות את הפרטים ללא אבחנה.

"אז המצאתי סתם שם משתמש ב-ICQ ושמתי שם תמונה של מישהי ממש ממש יפה וקראתי לה שובל והתחלנו להתכתב ואמרתי לו שאני גרה בראשון ושאני שחקנית ושיש לי אחות גדולה ואח קטן ושאני אוהבת את הבקסטריט ו…", אופל לא הספיקה לסיים את המשפט כששובל קטעה אותה.

"וואו, וואו, וואו, וואו. עצרי רגע! איך קראת לעצמך?!", שובל שעדיין מופתעת מהתקפת המילים שהוטחה עליה בלית ברירה, לא ידעה אם עליה לצחוק או לבכות. אולי לכעוס?

"שובל".

"למה השתמשת בשם שלי? בעצם, כל מה שסיפרת לו על עצמך קשור אליי! כאילו, גרה בראשון, שחקנית, סיפרת לו על אחותי ואחי, למה?", הזדעקה.

"תרגעי, בקלאווה, הוא לא חושב שזו את. הוא חושב שהוא מדבר עם זאת מהתמונה. סיפרתי לו פרטים אמיתיים עליך כדי שיהיה לך קל יותר לדבר איתו ולגרום לו להתאהב בך!". דממה השתררה בחדר.

"לגרום לו מה?!"

"די, נו, תקשיבי רגע. הוא כתב שהוא מחפש בחורה חכמה, ושלא חשוב לו איך היא נראית. אין מצב שהוא היה מתאהב בי האמיתית, אני חכמה רק בגללך, אם אפשר לקרוא לזה חוכמה. אז התכנית היא כזאת, את שומעת?", אופל המשיכה להכות בברזל כל עוד הוא חם. "את תדברי איתו בטלפון כמה זמן, תגרמי לו להתאהב בך. בטח מתישהו הוא ירצה להיפגש איתך, ואז נסובב את זה ככה שאת לא יכולה ושיש לך חבר, ושאת שולחת חברה, ואני אגיע במקומך!".

"אופל… זה לא נראה לי", שובל הביעה את חששה מהתכנית הזדונית שרקמה חברתה הטובה לאור. "מה יוצא לך מזה?"

"אני חייבת לגרום לו לאהוב אותי. בפגישה שלנו אגיד לו שאני דיברתי איתו כל הזמן הזה, ושהתביישתי לחשוף את עצמי אז שלחתי לו תמונה של מישהי אחרת, אבל שכל מה שסיפרתי לו על עצמי זה אמיתי. אם באמת לא אכפת לו איך הבחורה נראית כמו שהוא אומר, אז זה לא אמור לשנות לו הרבה". סימן הניצחון כמו הודבק למצחה של אופל, לעומת הבעת החרדה בפניה של שובל.

זה לא יעזור, שובל לא מסוגלת להגיד 'לא'. בטח ובטח שלא לאופל. כבר מהרגע שאופל הצילה אותה מנזקי החברות עם ליה ומנעה את החרם החברתי שזממו עליה כל ילדי הכיתה, היא הייתה שפוטה שלה. פעם אחת אופל התווכחה עם אחת הבנות הגדולות על פחית קולה שנותרה אחרונה במכונת השתיה בבית הספר. אופל התעקשה שהפחית שלה כי היא הגיעה ראשונה, אבל האחרת טענה בתוקף כי היא שלשלה את המטבעות ראשונה ולכן הפחית תהיה שייכת רק לה. אופל התרגזה ושלחה את שובל לנקום את נקמתה. העניין הוא, שהיא אף פעם לא אמרה לה כיצד עליה להתנקם בשמה. בכל אופן, היא תמיד הייתה מאוד מרוצה מרעיונות הנקם היצירתיים שהגתה שובל. בפעם הזו, שובל עמדה מאחורי גנבת הפחיות הנלוזה בתור לקפיטריה, והתמתחה על קצות אצבעותיה כדי להצליח להגניב אבוקדו שלם לכובע הקפוצ'ון שלה. ולסיום סיומת, שובל אמרה לה שהתחיל לטפטף בחוץ ושכדאי לה לחבוש את הכובע. בפעם אחרת אחד הבנים קרא לאופל 'שמנה'. כמה שהיא שנאה אותו על כך! בתמורה הוא חטף משובל אבן ישירות לזגוגית המשקפיים שלו. כך התגלה שהיא גם צלפית לא רעה בכלל. הצייתנות העיוורת הזאת הייתה, למעשה, הכרת תודה מהולה בחשש מפני זעמה של מלכת הכיתה. שובל פחדה ממה שעלול לקרות אם לא תרצה את חשקיה ומאוויה של אופל. מילות הקסם 'את חייבת' הדהדו באזניה כפעמון מקדש טיבטי, והיא שוב נרשמה כטיפוס המרצה.

"טוב". ענתה לבסוף. נשימתה נעתקה, והיא חשה מחנק בגרון. אופל הגישה לה את דף הנייר ששירבטה עליו קודם לכן. מספר הטלפון של אור נכתב עליו ברישול, ולצידו לב והמילים "תודה, ידעתי שלא תוכלי לסרב לי!".