רמזים – פרק 1

שובל יודעת, שהכתובת שרוססה על הקיר בספריי כתום זוהר, לא תתנקה בקלות. 'שובל ורד הזונה' – המילים מתנוססות להן בגאון על גבי קיר הבטון האפור, המאיר פנים יום ביומו למאות תלמידים הפוקדים את חצר בית הספר. את ההתקהלות סביב הקיר ראתה עוד מחלון חדרה מוקדם יותר בבוקר, ורק כעת משהתקרבה אליו, התחוור לה שהיא, היא העומדת להיות נושא השיחה היומי בקרב המורים והתלמידים. שובל מחישה צעדיה אל הכיתה, ומבלי משים, נתקלת בו. רונן. החבר הכי טוב שלה, ואהוב ליבה הסודי.

"המשקפיים שלך חדשים, איך זה שאת עדיין לא רואה?", הוא קורא לעברה. שובל, המנסה בכל מאודה להצניע את התרגשותה, עונה בייאוש ובלחיים סמוקות, "אם אתה היית רואה, כנראה שלא היית מדבר איתי עכשיו. אז מתברר שאתה זה שזקוק למשקפיים חדשים". חיוכו של רונן מתרחב ונמתח מאוזנו האחת לשנייה, "חמודה, תמיד ידעתי שאת זונה. זה לא חידש לי שום דבר".

איך הוא תמיד מצליח להעלות לה חיוך על הפנים, מחשבות מעין אלה צצות בליבה לא אחת. לפני שהשניים שמו לב, המחנכת ציפי קוראת אליהם מרחוק ומנופפת בידיה כאחוזת תזזית. פניה השמחים, המעוטרים בשיערות זהובות וקמטוטי צחוק שנחרצו להם במשך חיים שלמים, לא מחייכים עכשו. מבטה המרצין, ועיניה המתרוצצות בחוריהן כמסמנות לרונן להתרחק מהמקום נראים מאיימים. ציפי מלווה את שובל לחצר האחורית ומתיישבת על ספסל החברות שלה ושל רונן. עוד ביום הראשון ללימודים ישבו שם וקבעו חוקים לחברות. שובל שולחת את אצבעותיה הדקות אל הלב הקטן החרוט מאחורי ספסל החברות, כמתוך הרגל, ומפליגה במחשבותיה למחוזות רחוקים, אך אלה נקטעו באחת.

"שובל", רוטנת ציפי ללא השתהות, "חלילה איני רוצה להגיד שהכתובת הייתה על הקיר, אבל היום היא באמת על הקיר". כמורה לתנ"ך, ציפי נוהגת לשזור בשיחותיה עם התלמידים אי אילו מושגים וביטויים מן המקורות. לפני כניסתה לבית הספר המתינה במכוניתה דקות ארוכות עד שהמון התלמידים שהתגודד בשער יתפזר כערפל, ובשעה שהשטח התפנה החלה מטופפת בקלילות לעברו. בראותה את הכתובת, נשתלה במקומה, שהרי לא עלה בדעתה כי הביטוי "הכתובת שעל הקיר" עשוי להיות מציאותי כל כך. רק אתמול לימדה בכיתתה על סיפור המשתה של המלך בלשאצר המובא בספר דניאל. האם תלמידיה מחוכמים מספיק כדי לעשות כן, או שמא מדובר בצירוף מקרים, תהתה בינה ובין עצמה. במשתה המפואר, המלך, שריו, נשותיו ופלגשיו שתו לשוכרה והיללו את "אלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא", הלוא הם אלוהי הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן. ולפתע, מופיעה כתובת מסתורית על הקיר, "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין", ואף לא אחד מפמליית המלך מצליח לקרוא ולפענח אותה. דניאל, הידוע כאדם המבין בכל חזון וחלומות, נקרא אל הדגל. הכתובת בישרה על סופה של מלכות בבל, ואכן לימים נבואתו של דניאל התגשמה. ציפי סילקה מראשה מחשבות פסימיות על נבואות זעם, פן יקרה דבר מה לתלמידתה שובל כנבואה המגשימה את עצמה.

חיוך מלא שיניים נפרס על פניה של שובל. "את עשית את זה? בגלל דניאל?", שואלת בתום. "הלוואי", משיבה ציפי. "או שמדובר בצירוף מקרים מוזר, או שאחד החברים שלך מאוד לא אוהב אותך, בלשון המעטה". פניה של שובל הולכות ומקשיחות. ראשה סחרחר, ומחשבות מספר מאיימות להתפרץ החוצה בלא מחסום. תחילה חשבה, כי מדובר במהתלה, וכי בוודאי אחד הילדים ביקש להתבדח. "אז את לא חושבת שמי שעשה את זה התכוון לזונה במשמעות של רחב הזונה?, כי אני כן עובדת במקדונלד'ס, ואולי התכוונו לצחוק עליי שאני מוכרת מזון?", מחשבותיה מימשו איומיהן. "אני לא חושבת", עונה ציפי חרישית. לאחר שמחשבתה הראשונית התבטלה כלא הייתה, אניצי שמחה מבצבצים וצומחים בליבה. ואולם, כל אדם סביר מן היישוב היה בוודאי תוהה מדוע עלמה צעירה שכמותה תשמח לקבל ברכות שכאלה, מכל הלב, על התנהגותה המינית בפני כל קהיליית בית הספר. אך לא שובל. לדידה, גם פרסום שלילי היה פרסום, ובראותה את שמה נישא לכאן ולכאן לעיני כל בליווי מילת גנאי, פליאה גדולה אפפה אותה. זה לא יכול להיות, מי מכיר את השם שלה בכלל?, חשבה. בקושי שני חברים היו לה, והשאר בעיקר ניצלו אותה כדי להעתיק ממנה את שיעורי הבית. בספר המחזור מכיתה ו', לצד התמונה הפחות מחמיאה, עם שביל באמצע ופוני מסתלסל שמעולם לא הסכים להסתדר כראוי, הופיעו השורות "שובל אוהבת להתנדב עם כל הרצון וכל הלב, אך מעולם לא תרמה מחברת, עליה בקנאות היא שומרת". אפילו החברה הכי טובה שלה, אופל, הייתה במחיצתה שעות רבות כשלמדו למבחנים יחד, או כששובל לימדה אותה שוב בבית את מה שלא הצליחה לקלוט בכיתה. שובל ואופל, צמד חמד. כששובל הצטרפה לכיתה החדשה בכיתה ב' היא לא מיהרה לרכוש לעצמה חברים חדשים. יום אחד, ניגשה אליה אחת האמהות, וביקשה שתהיה חברה של בתה, ליה. שובל שמחה ונענתה לבקשת האם ברצון רב, כמובן. מה שהיא לא ידעה, הייתה העובדה שליה היא הילדה הכי פחות מקובלת בכיתה, שלא לומר, הילדה הכי שנואה. כולם קראו לה 'ליה הקשתית', על שם קשת הבד המרופדת שנהגה לחבוש על ראשה, ושיערה העבות בצבע דבש היה מתעגל בקצוותיו. באחד הימים, בכיתה ג', קרה מקרה שלא יישכח. כמנהגם, שוב הטיחו הילדים בליה העלבות כאלה ואחרות במהלך אחד השיעורים. הסיבה בגינה המורה לא התערבה במקרה ועצרה את הילדים נותרה עלומה עד עצם היום הזה. ליה, מפאת הבושה, פספסה ועשתה במכנסיה. ריח חמוץ צף ועלה באוויר, והיא רצה החוצה נכלמת כולה. מאז כינויה החדש היה 'ליה הקקי-שתית'. שובל ביקשה לצאת מהכיתה, וניסתה לנחמה בחוץ, אך לשווא. כמובן שיחסם של הילדים לשובל בעקבות הקשר עם ליה החמיר, וכאן אופל נכנסה לתמונה. בתמורה להפסקת האש מצד הילדים, על פי דרישתה של אופל מלכת הכיתה, שובל תלמד אותה למבחן הגדול בחשבון. וכך היה. לכן, התפלאה עד מאוד לגלות ששמה ידוע לפחות לאדם אחד שהוא לא רונן או אופל. אז זו לא ציפי, ולא בדיחה. לאחר שנפסלו הרעיונות הראשונים שעלו בדעתה, גלגלי מוחה החלו בתיוק שמות כל התלמידים שעשויים לחפוץ ברעתה, אך כל ניסיונותיה למצוא כאלה העלו חרס.

"אני לא יודעת מה להגיד", שובל מניחה לתת למחשבות לדבר, "אם זו לא את, וזו לא בדיחה, אין לי מושג מי זה יכול להיות". לפתע אצבעותיה חשות בחריטות חדשות בגב ספסל החברות. כעת פליאתה גדולה אף יותר, משום שנהגה לפקוד את הספסל יום ביומו, והחריטות בהחלט לא היו שם אמש. כעת היא מחכה בקוצר רוח לסיום השיחה עם ציפי. בין כה ובין כה ממנה לא תגיע הישועה. אם ציפי חושבת שהיא יודעת מי עשה את זה, היא טועה בגדול. "ציפי", היא שואפת עמוקות, בתקווה שתצליח להניע את מורתה לסיים את השיחה, "אני לא יודעת מי זה, כמו שאמרתי. וזה גם לא כל כך משנה לי. אבל אני יכולה לבקש ממך משהו?". שתיקתה של ציפי נתפסת כהסכמה. "בבקשה אל תדברי על זה עם ההורים שלי. זה סתם יטריד אותם, ואין ממש סכנה או משהו בסגנון. בטח סתם מישהו משועמם שלא מצא לעצמו תעסוקה אתמול בערב". ציפי מהנהנת, קמה ממקומה ומיישרת מעט את קפלי מכנסיה המחויטים. שובל לא מבזבזת אף רגע ובראותה את ציפי מסובבת את גבה וחוזרת אל חדר המורים היא מזנקת בפראות על הספסל. שובל לא מאמינה למראה עיניה. אתמול אחרי שיעור תנ"ך, בהפסקה, ישבה עליו לקרוא ספר. בצלצול נפרדה ממנו, כמו בכל יום, על ידי ליטוף קליל המרפרף בעדינות על חריטת הלב ושליחת נשיקה מדומיינת לרונן. היא אוהבת להרגיש את החספוס של החריטות, שתמיד הזכירו לה את ההבטחות שלהם אחד לשניה. לעתים המילה 'נדרים' קרצה לה יותר, אולי יום אחד יעמדו וינדרו נדרים כפי שעושים בחתונה. 'לא תעשי לך ידידים אחרים על פניי' היה החוק הכי חשוב. רונן ממש התעקש עליו. לא, זה לא נראה לה מוזר. אז רונן הקביל את עצמו לאלוהים, ביג דיל.

'תתרכזי', היא נושמת עמוק ומנסה לשחרר את כל המחשבות על רונן. 'אני בטוחה במאה אחוז שאתמול זה לא היה שם'. שובל מפנה את מבטה מהתוספת המסתורית, ממצמצת בעיניה וחוזרת שוב להביט בספסל. 'טוב, אז בבדיקת המציאות עולה שמדובר ב..מציאות!'. שובל קוראת שוב את שתי המילים החדשות שנחרטו באופן מסתורי למדי על ספסל החברות. היא לא מדמיינת את זה. ז ה א ו ר! האותיות חקוקות בעץ, וניכר כי מי שגילף אותן הזדרז עד מאוד. כמעט ולא נעשה רווח בין המילים, וסימן הקריאה נראה כמט לנפול, מעוקם ומעוקל בזקיפות קומה כמגדל פיזה. 'שטויות, לא יכול להיות, הוא לא יודע מי אני', היא גומרת בליבה להתעלם ממה שזה עתה ראתה ושמה פעמיה לעבר הכיתה. לבה הלם בפראות עת התכוננה להיכנס פנימה. משנכנסה, גילתה להפתעתה, שאף אחד לא לוחש באוזני חברו ומצביע עליה. נראה כי הכתובת שעל הקיר לא מעניינת אף אחד, בדיוק כמוה.