אף אחד לא אוהב אותי באמת
אף אחד לא אוהב אותי באמת, אני משוכנע בכך ללא ספק.
הכרה זו אינה מגיעה אליי מתוך מצב רוח מדוכדך המיואש מאהבה אמיתית, אלא הכרה זו מגיעה אליי מתוך ריאליות והבנת המציאות.
אין איש או בריה האוהבת אותי במיוחד, אם יש איש שאני חשוב במיוחד בעיניו הרי זה מפני שהתחברנו בקשר המשרת את האינטרסים שלו.
יש המכירים בכך שהם לא באמת אהובים אבל הם מנחמים עצמם באהבת א-להים, אין כוונתי בכך שהם אוהבים את א-להים אלא בכך שא-להים אוהב אותם ומחשיב אותם ביותר ובחר אותם מכל הנשמות להזדמן לזה העולם ולחיות.
אני אף לא משוכנע בהיות הא-להים אוהב אותי במיוחד בין כל ברואיו. מניין לי להסיק מסקנה חפוזה זו שא-להים אוהב אותי במיוחד בין אינספור ברואיו ? האם הוא אוהב מישהו מהם ? ומהי אהבתו ? כבר נאמר בכתבי הקודש "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם השם" אז למה וכיצד אתיימר לקבוע מהן רגשותיו כלפיי, אם בכלל ניתן באמת ליחס רגשות לא-להים.
ביאתי לעולם אינה רק גזרה א-להית אלא היא אף מאורע טכני מעשה ידי אדם, ביאתי לעולם היתה יכולה להימנע ברמה הטכנית אילו הוריי היו בוחרים לא להביא אותי אל העולם, כך שביאתי לעולם הינה מקרית.
ואהבת א-להים אותי כפי אהבת בני אדם אותי מותנת במעשים טובים ובמילוי רצונו. ולא אהבה ללא תנאים.
אפשר שא-להים אוהב אותי ללא תנאים אולם אין זו אהבה המעדיפה אותי על כולם אלא אהבה גלובלית המורעפת אף עליי.
היותי בלתי ייחודי בכך שאני נאהב דורשת ממני לעשות מעשים מיטיבים אשר יתנו לי יתרון ויצדיקו חיזוק האהבה אליי בכך שאני משרת אינטרסים משמעותיים יותר של זולתי ושל העולם.
גם חז"ל ביטאו את היות האדם בלתי נאהב ואת היותו משיג אהבה על ידי שירות אינטרסים של זולתו בכך שאמרו "אם אין אני לי מי לי", בלשון אחר אף אחד לא אוהב אותך ולא אכפת לו ממך למעט אתה עצמך לכן היה שלך ודאג לעצמך. "וכשאני לעצמי מה אני", בלשון אחר אין לך שום יתרון וערך ייחודי אם וכאשר אינך תורם לסביבתך תרומה משמעותית.
האם זה אכן כך ? מה אתם חושבים ?
תגובות (3)
שלום לך.
ישנו חלק שלדעתי חסר בטקסט שלך. אני מודה שבעבר הסתובבתי עם מחשבות דומות, ותהיתי האם אהבה היא לכל היותר אינטרס. אני מוציא שניה מהדיון אהבה להורים/ילדים.
החלק שאני מרגיש שחסר הוא, האם אתה חושב שאתה מסוגל לאהוב מישהו באופן שהיית רוצה להרגיש נאהב? החקירה הזו והמסקנות שלה מעניינות, ולדעתי ישלימו את התמונה שאתה מנסה לתאר.
אני שמח שהגבת לי, השאלה שאתה מזכיר באמת שווה התבוננות וחשיבה ואני לא פנוי כעת להתעמק בה.
מה שאני מרגיש בעצמי הוא שאני מאוד אוהב לאהוב אהבה טהורה אידיאליסטית או אלטרואיסטית של להיות אכפתי ולהשתדל על מנת שלזולת יהיה טוב, אבל בגלל שהיכולות שלי מוגבלות והמשאבים שלי מוגבלים אני נאלץ לבחור להתמקד במטלות היותר קרובות אליי כמו מילוי רצון האשה והילדים, והסיבה שאני בוחר למלאות את אלה ולא לעסוק בהטבה לאנשים אחרים זה מגיע יותר מאילוץ מאשר מאהבה. אולי אני או אנחנו לא פנויים לאהוב כי אנחנו עסוקים בהישרדות ובמילוי המוסכמות החברתיות.
אולי אם אני הייתי אני האמיתי הטהור והכנה, ואנחנו היינו אנחנו האמיתיים הטהורים והכנים, אולי היתה נשפכת ופורצת מאיתנו אהבה, אבל אני מרגיש שבמידה רבה אני לא אני שאני רוצה להיות, וכנראה גם אנחנו ברובינו המכריע אנו לא אנחנו שאנחנו רוצים להיות, אלא אנו עסוקים יותר למלאות את מה שהדרישות החברתיות והמוסכמות החברתיות דורשים מאיתנו, וזה מרגיל אותנו להתכווץ אל עצמינו למלאות את המשבצת של עצמינו ולמלאות את מה שהמוסכמה החברתית דורשת מאיתנו למלא.
והיום הדרישה היותר נפוצה היא השגיות כלכלית ונראות מתפארת על דרך יש לו מאה רוצה מאתיים ואין לדבר סוף, כך שאנו לעולם לא מתפנים ממש לאהוב מכל הלב את מישהו או את משהו כי התרגלנו לשים את עצמינו במרכז ולדאוג להישגיותינו לפני הכל.
אני מאד מתפעל כשאיש או אשה שאני לא מכיר פונים אליי ושואלים אותי שאלות כנות עלי או על הילדים שלי או מביעים אכפתיות ומעורבות כלפי איש זר שהם לא מכירים. זה לא קורה הרבה וגם כשזה קורה זה לא שלם.
לעומת זאת בדרך כלל כשאדם שאני מכיר שואל אותי שאלות מתעניינות משהו בי מתכווץ כי אני משער שאלה לא שאלות אכפתיות באמת אלא רצון לשמור על טיב יחסים על קשר ומעורבות ולא אכפתיות טהורה ואהבת אמת.
אני עצוב שהעולם האנושי שאני מכיר מתנהל כך, ואני מקווה שאפשר למצוא את הדרך לחיות באופן יותר אמיתי ופחות מזוייף ולאהוב בדרך יותר אמיתית ופחות מזוייפת מתחזה מתנחמדת ומאולצת
אני מרגיש שאני מבין את הדברים שאתה מרגיש, אני חייב להודות שאני אוהב את סגנון הכתיבה שלך בתגובות יותר מאשר בכתיבה שאתה מפרסם. יש בכתיבה הזאת קצת פאתוס, שאני פחות מתחבר אליו.
לגבי הנקודות שהעלת. אני מניח שיש היגיון בטענה שלך, שאנחנו לא אנחנו האמיתיים, כלומר יש פער בין מי שאנחנו כלפי חוץ וכלפי פנים. אני מניח שזה חלק מהעניין החברתי, ואין לנו הרבה ברירה.
איך נראית אהבה אידאולוגית או אלטרואיסטית מבחינתך? האם היית מוכן לוותר על עצמך לחלוטין למען מישהו אחר? האם היית רוצה שמישהו יבטל את עצמו לגמרי בשבילך?
אתה מדבר על הקושי שלך, כשאדם שאתה מכיר שואל שאלות, ואתה מרגיש שהוא לא באמת מתעניין, אלא עושה זאת על מנת לשמר מערכת יחסים מסויימת.
אני מכיר את התחושה, ובכל זאת במקום לשפוט אותה כזיוף מוחלט, אני מציע לך דרך אחרת להתבונן עליה. מישהו שפוגש אותך, וחושב לעצמו שאתה אדם נחמד ונעים, שהוא מרגיש נוח בקרבתך. הילדים שלך לא באמת מעניינים אותו, אבל השיחה אתך מקלה קצת על הבדידות שלו. אולי הוא היה מעדיף להיות עם חברים שלו, אבל הם לא שם, והוא מסתפק בך.
נכון זה ישמע מטופש שהוא יבוא ויגיד לך את כל הרקע הזה, ואז ישאל אותך "אכפת לך שנדבר, סתם, כדי שלשנינו יהיה קצת יותר נחמד?" אז הוא שואל אותך על הילדים שלך. זה סוג של "קוד" חברתי. תקרא לזה איך שאתה רוצה, פרוטוקול תקשורת.
אני מסכים שלפעמים מדובר באינטרסים פחות "טהורים". לפעמים יוצא לי לדבר גם עם אנשים שאני ממש לא מחבב, והשיחות נשמעות די דומות. אבל יש ניואנסים.
אני חושב שפתיחות וכנות מתאימות לרמות גבוהות של מערכות יחסים, ואולי אתה צריך קצת פחות לשפוט את עצמך ואחרים על שיחות שהן קצת מגושמות, אבל יש גרעין של אמת מאחוריהן.
יש לי גם משהו לומר על החברה ההישגית שאתה מתאר, אבל אשמור משהו לפעם הבאה.