איך לחוות פרידה ולהישאר בחיים, ואיפה החתולה שלי בכל זה – פרק אחרון
למחרת בבוקר הבנתי שהריקנות המוזרה שליוותה אותי מאז הנטישה של תמר, מתחלפת לה בדיכאון. אני סובל מדיכאונות, מאז גיל קטן, והם באים בדרך כלל, בלילה, ובחורפים סגריריים במיוחד. כשאני בדיכאון, אני מרגיש:
1.שאין משמעות לכלום, העולם הזה הוא תוצר לוואי של פיצוץ אטומי בינכוכבי.
2.שכואב לי הראש.
3.שאני לא יכול להישאר לבד.
הסעיף האחרון הוא הקשה ביותר. אני יודע שיש דיבור כזה, שלגברים אין קושי להיות לבד, אבל במקרה שלי לפחות – זה רחוק מאוד מהמציאות. סימסתי שוב לתמר, התקשרתי אליה, ואפילו שלחתי לה הודעה מוסרטת של מנטה ושלי יחד בוכים אליה שתחזור.
"זה לא יעזור." אמרה לי מנטה לאחר מכן. "אבל יש לך אותי. תגיד… נשאר לך במקרה עוד… מהקופסאות שימורים הנפלאות האלה בטעם בקר?"
תגובות (2)
antonio שלום.
עקבתי אחרי שני הסיפורים שפרסמת. רציתי לכתוב לך שיש הרבה חן בכתיבה שלך. אני מודה שהסיפור הראשון של המסע בזמן, פחות דיבר אלי מבחינת העלילה, אבל מאד אהבתי את תיאור הדמויות והדיאלוגים. הנוכחי תמציתי ביותר, אבל שוב הכתיבה יפה.
אשמח לקרוא עוד סיפורים שתפרסם.
עוד דבר – אם עניין הפרידה הוא אמיתי, אז אני מצטער לשמוע.
תודה רבה לך.
אתה נותן לי תמריץ לכתוב.
הפרידה, לצערי, אמיתית…