"החיים שלי בידיים שלי"
החיים שלי בידיים שלי, ביטוי שאני אומר לעצמי עוד מגיל הנעורים, מפמפם ולועס כמו מסטיק, כמו גת. עובר ממסגרת למסגרת, עד לרגע בו כבר אין מסגרת שתעטוף אותי ואני נאלץ לשלם ביטוח לאומי כי כבר אין הקלות מס, אין פטורים, ואין לברוח מהעמלות שעליי לשלם פתאום לבנק. אני אדם בוגר עכשיו, יש לי ידיים ורגליים, בריאות איתנה, שכל סביר ואינסוף אפשרויות להתפתח בעולם הזה כאדם חופשי החי במציאות מערבית של דמוקרטיה ושחיתות. ללמוד תואר? לעבור קורס? לפתוח עסק? לטוס? לחיות בטבע? לחסוך לבזבז להמר ולהשקיע… ללמוד שפה אקזוטית חדשה או לקחת חלק בתנועה אקטיביסטית פוליטית או חברתית? או שאולי בכלל רוחנית? החיים בידיים שלי, ובידיים שלי לזרום לאן שהחיים יקחו אותי או לתכנן אסטרטגיה וטקטיקות שיובילו אותי… לאנשהו. אני לא רוצה להיות תקוע בחדר בבית של ההורים, אבל גם לא רוצה להתעסק במילוי בור שהבנק שידל אותי לפעור, בריבית שעוקפת לי את ההכנסות. עזבתי לאחרונה את המסגרת האחרונה וחיי לראשונה באמת בידיים שלי, ופתאום חלומות רחוקים צריכים להתאים למציאות העכשווית, שהרי מה אני עושה עכשיו בשביל להגיע לתוצר המוגמר של החלום? כלומר, האם אני עושה משהו שבאמת מקדם אותי לשם? ומה זה שם בכלל? העתיד הזה שהוא כל כך דמיוני וקיים אך ורק בדמיון שלי, שתול וצומח בהתאם לבחירותיי ברגע זה. אין לי מושג מה אחליט מחר ואיך בחירות האתמול משפיעות על המחר…
החיים שלי בידיים שלי.
אז למה אני עדיין כולא את התודעה שלי בתוך התלם המוכר והעגום, שבסופו אמצא את עצמי מתעסק בעיקר בכסף בשביל לשרוד וגם למען מעט הנאות חולפות שדוחפות אותי עוד יותר עמוק למינוס, וכל חלומי יהיה סך הכל להיאנח לרווחה בשקט ושלווה ולחזור הבייתה בארבע ולא בשבע כששעתיים מזה אני תקוע בפקקים.
החיים שלי בידיים שלי.
אבל מה זה משנה אם יתכן ועוד חודשיים מהיום אעבור אולי תאונת עבודה שתשבית אותי לכיסא גלגלים, או שעוד שנתיים אזרק לרחוב ואפול לסמי פיצוציות. גם הסתבכות עם מישהי שתעליל עליי שניסיתי לתקוף אותה מינית בלא עוול בכפי זו אפשרות, ומכאן אכנס אל מסכת משפילה להוכחת חפותי תוך שאני שרוי בפחד אמיתי לאבד תקופה ארוכה מחיי מאחורי סורג ובריח.
החיים שלי בידיים שלי.
אבל גם הספל נס שלי היה בידיים שלי, ועכשיו הוא על הרצפה, מנופץ לרסיסים לבנים ירוקים על שלולית של קפה נמס עם חלב, לצד נעלי הבית הפרוותיות שלי שנכתמו בנוזל שנהיה עליהן דביק. בלי שאשים לב, ייתכן וגם החיים שלי יחליקו לי בין הידיים, רגע אחד האוטובוס האחרון עוזב את התחנה ואני רץ להספיק אותו, ורגע אחר גופי יהיה מוטל על אספלט מחוספס וקריר, 6 וחצי מטר מהמקום בו עמדתי רגע לפני, מביט בעיניים חלולות אל שמי לילה קודרים בעת עליהן טיפות גשם נוחתות.
ואני כבר לא שם…
ואם כך הדבר
בידיים של מי לעזאזל החיים שלי?
תגובות (7)
יפה, הראל. טוב לדעת שאתה עוד בסביבה.
האקזיסטנציאליזם הפוסט־קיומי ממש נשפך ממך, עם כמות לא מבוטלת של ציניות.
כדאי להוסיף שורות רווח בין פסקאות. הרווחים מקלים על העין, וכך הקריאה יותר שוטפת.
בשתי הפסקאות הראשונות, כדאי לרדת שורה אחרי "בידיים שלי", כפי שעשית בשלוש הפסקאות האחרונות.
בבקשה ממך, הראל, אנא הגב על סיפורים של אחרים. צריך 'להעיר' את האתר. מי כמוך זוכר את האתר השוקק שהיה כאן לפני כמה שנים.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
אף פעם לא חשבתי על עצמי כמייצג אסכולה פילוסופית, תודה על ההארה :)
מהרגע הראשון נכנסתי לזה, הרגשתי כאילו אתה קורא את המחשבות שלי לרגעים באופן מוזר.
אהבתי את הקצב של הכתיבה, ואת הצורה שבה תיארת את הלבטים שיש לדובר בקטע- זה לגמרי בר הזדהות.
הטוויסט בסוף, היה נפלא! לא ציפיתי לזה.
וזה בעיקר השאיר אותי עם תהיות נוספות, מלבד אלה שכבר יש לי.
אני שמחה לדעת שיש עוד אנשים, שחולפות להם אותן מחשבות כמו לי בראש.
אין דבר יותר משמח בקטע כתיבה שיצרתי מאשר לדעת שממש הצלחתי לגרום למישו לחשוב, תודה על השיתוף!
הראל,
נכנסתי לקרוא כדי להכיר אותך יותר, ואתה משתף את התחושות שלך בצורה יפה, אמיצה וכנה. היה חסר לי דבר אחד (אולי פספסתי) וזה החלום שלך. מה היה נותן לך את הסיפוק, את ההרגשה הטובה. אתה פחות מדבר עליו.
אני חושב שהתחושות שאתה מתאר, הפחדים, הם לגטימיים. החשש נובע לפעמים מכך שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים וחוששים לגלות מאוחר יותר שהחמצנו אותו, לעומת נניח דיכאון, שבו אנחנו יודעים יותר מה אנחנו רוצים, והפער בין החלום למציאות גדול מדי, ונראה בלתי ניתן לגישור.
הייתי שמח לגלות עליך עוד דברים דרך הכתיבה. אמשיך לקרוא גם סיפורים קודמים כדי להכיר אותך יותר.
תודה שאתה משתף. גם כאן וגם בתגובות שלך.
שמחת אותי בתגובה שלך איש יקר. לך תדע, אולי אעשה גם על החלום קטע כתיבה, מה שתלוי כמובן במעיין המתגבר שבי, לא כלכך ביP:
אפשר לומר שהצתת בי חרדה קיומית עם הסיפור שלך אבל היי אני אשקר אם אומר שהיא לא הייתה שם כבר!
נהנתי לקרוא, תמשיך כך!