משהו שכתבתי עכשיו בכמה דקות
היה לנו בבית ספר שיחה, שיחה על גיל ההתבגרות.
אחד מהנושאים היתה פגיעה עצמית.
במהלך השיחה הישתתפתי והבעתי את דעותי אך כשגנו לנושא הזה הישתתקתי,
כי איך אני אמורה להמשיך ולדבר כשאומרים שאני לא בסדר?
שאני צריכה עזרה?
שמה שאני עושה הוא לא נורמאלי?
אני חושבת שכל אחד באיזה שהוא שלב פוגע בעצמו אם זה במודע ואם זה לא.
זה יכול להיות מאוד קטן וזה יכול לבוא לידי ביטוי באופן מאוד חזק,
אנשים יכולים להפסיק לאכול,להישתכר עד אובדן הכרה ולפגוע פיזית ומנטלית בעצמם.
אני חושבת שאנחנו פוגעים בעצמנו כי אנחנו צריכים להוציא משהוא להוכיח משהוא להפסיק משהו.
גיליתי שלכתוב (גם אם אני כותבת חובבנית) עוזרת,
רק לראות שאנשים נכנסו וראו, אולי הצביעו אולי הגביבו אולי לא
זה לא משנה אבל אולי עוד מישהו יודע איך אני מרגישה.
פתאום אני לא כל כך בודדה יש אנשים שמחזקים אותי בדממה.
תגובות (1)
הי.
עבר הרבה זמן מאז שהייתי בבית-ספר, אבל גם עם מעורפל במקצת, אני חושב שאני מזהה את התחושות.
אני לא מבטל, ולא מזלזל, אבל חשוב לי להגיד – בית ספר היא מסגרת מסוימת שנכפית עלייך. החיים הם די שונים.האינטנסיביות החברתית שקיימת בכיתה ובחצר, נרגעת קצת בהמשך, והיכולת להקיף את עצמך באנשים שאת מתחברת אליהם, בהחלט משפרת את המצב (לדעתי).
קחי בחשבון, שיש אנשים שלוקחים את הצלקות של התקופה הזו להמשך חייהם. הם מתבוננים בעולם ומתמקדים בדברים הפחות טובים – אלה שלמדו לראות בתקופה הנ"ל. לפעמים נדרשת עבודה, כדי לשחרר חלק מהדברים האלה. אני מאמין שזה אפשרי. אני לא יודע להגיד האם הכל עובר או האם זה לתמיד, אבל אני חושב שמספיק כדי לחיות חיים מספקים יותר.
לגבי פגיעה עצמית, אני חושב שהיא ביטוי למצוקה.
אני שמח לשמוע שהכתיבה עוזרת לך. אני חושב שככל שתשתפי יותר, תגלי שזה יתרום לשיפור ההרגשה. בסוף יש המון אנשים שדומים לך, ויש משהו מרגיע בזה – הידיעה שאת לא לבד.