על מקל בחורף

אני הדלקתי נר ושמתי אותו בחלון. אולי היא תראה אותו. אחר-כך פתחתי לי את השמיים וניגנתי בגיטרה חשמלית את נשמתי. בשמיים השתוללו סופות. היה חשמל באוויר וסופות חול. לי זה לא היה אכפת. זה אפילו היה טוב. המוסיקה לקחה אותי גבוה עד שנשמתי בכתה מיופי.

כשנרגעתי, רוחי נרגעה, נפשי נרגעה, הנחתי את הגיטרה והתפללתי לשמיים שהיא תחזור אליי. סגרתי את השמיים ופתחתי את הדלת. זה היה יום השטיפה של אלוהים. גשם גשם גלונים של מים. הרחובות היו מכוסים שכבה עבה של קרח. המרזבים היו דחוסי קרח. הברושים היו מכובסים בקרח. ברחובות עמדו אנשים קפואים. הם החזיקו מטריות קרח קפואות, ושולי מעיליהם היו קפואים ונוקשים מקרח. הייתה שם נערה יפה. היא לבשה שמלה קפואה שהייתה מנופחת כמו פעמון. על צווארה היה צעיף אדום, ומעל לשמלה לבשה מעיל כחול עם ברדס עבה ומכוסה קרח. היא הייתה קפואה כמו בובת חרסינה.

הקשתי עלייה כדי לאמוד כמה קפואה היא הייתה, וכל בגדי הקרח שלבשה התבקעו ונשרו ממנה. היא עמדה עירומה, מכוסה גלדים של קרח. הבטתי על ירכיה הקפואות, על כפות רגליה הקפואות, על ערוותה הקפואה, על שדייה ופטמותיה הקפואות. פטמותיה היו זקורות מהקור. שפתיה היו מלאות וקפואות. עיניה היו פקוחות והיה קרח על ריסיה. שערה הארוך נח במרחק מגבה, כי קודם הוא היה על בגדייה. אני הייתי במעילי הארוך. הייתי לבוש היטב. אבל עדיין פחדתי שאני אקפא גם.

מרחוק התקרב אליי איש זקן. הוא הלך על מקל עץ. הסתכלתי עליו בעודו מתקרב. כשהגיע לידי פשט את מקלו לעולם הקפוא ואמר: "תסתכל, זה מה שנשאר." הסתכלתי סביבי וחשתי צביטה בלב. הוא אמר: "אני כתבתי את התורה, הנביאים, והכתובים. אני חשבתי שראיתי הכול. אבל טעיתי. הכול רק מתחיל." שאלתי אותו אם הוא יכול לעזור לי. אמרתי לו שהתפללתי שהיא תחזור. אמרתי לו ששמתי נר בחלון. אולי היא תראה. הוא הביט בי בעיניו הכחולות, ולארבע שניות עיניו השתברו לכל התמונות מהיסטוריית המין האנושי, ואז הוא אמר לי: "אם הנר לא נכבה בגשם הזה, אז אלוהים שמע את תפילתך." הסתכלתי לחלוני במהירות. מצצתי הררים של כאב כדי להסתכל לשם. בחלוני היה הנר. בחלוני הוא היה דולק. "תודה…" אמרתי לו, ומילותיי אבדו בחלל, כי האיש הזקן נעלם. אבל היכן שעמד נח מקלו על הקרח. לקחתי אותו והמשכתי ללכת. אולי אני אמצא את אהובתי.

הגעתי לבר שהיה פתוח, והאנשים בו לא היו קפואים כי בבר היה אח גדול, בוער. כמעט לכל האנשים היה זקן צרפתי, וכמעט לכולם הייתה מצנפת מחודדת על הראש. התיישבתי על כיסא גבוה מול דלפק הבר. ביקשתי משקה. נתנו לי ספל עץ ולתוכו מזגו אש. ראיתי שכולם שותים ושתיתי גם אני. זה עשה לי חם בבטן וגם בנשמה. הסתובבתי וראיתי שהאנשים משחקים סנוקר על בד קטיפה שחור עם כדורי קרח ומטריות בתור מקלות. התקרב לידי מישהו עם מעיל ארוך וברדס שחור. הברדס כיסה את פניו. אי-אפשר היה לראות אותם. בידו אחז חרמש. הוא ביקש ושתה אש. שאלתי אותו אם הוא מכיר את אהובתי. הוא אמר: "לא. אבל אני אכיר." היו לו ידיים לבנות כמו קרח, ואמרת גלימתו כיסתה את כפות רגליו. אי-אפשר היה לדעת איזה נעליים הוא נועל, אם בכלל. בא אליי איש אחד עם טורבן אדום. הוא שאל אותי אם אני מכיר דרך טובה להתאבד. אמרתי לו שאני לא מכיר דרך כזאת. הוא הודה לי למרות זאת, ואמר לאוחז בחרמש: "עוד מעט אני אצלך." האוחז בחרמש רק חייך והלך להסתכל במשחק הסנוקר. פתאום בא אליי אדם עם פרפר בין כפותיו. "תגיד לי אם הפרפר חי או מת." הוא אמר לי. "אם אתה טועה אתה קונה לי משקה. אם אתה צודק, אני קונה לך." אמרתי לו שאם הפרפר חי או מת, זה תלוי בו. הוא נראה מאוכזב, והלך. שתיתי עוד משקה של אש. פתאום הוא חזר אליי ובידו גולה צבעונית. הוא שם ידיו מאחורי הגב ואמר: "תגיד באיזה יד הגולה. אם אתה טועה אתה קונה לי משקה. אם אתה צודק, אני קונה לך." אמרתי לו שאם הגולה ביד ימין או שמאל, זה תלוי בו. הוא שוב נראה מאוכזב. פתאום הוא התקרב אליי ולחש: "אתה מכיר פה מישהו טיפש?" "כן." אמרתי. "תנסה את האיש עם הטורבן האדום." הוא הלך לנסות אותו, אבל זה היה עסוק בחיפוש דרך להתאבד.

לקחתי לי משקה אש אחד לדרך, והתגלגלתי החוצה מהבר. הלכתי ברחוב בין האנשים הקפואים. קפואים באמצע צעד. קפואים בגלימה מתנפנפת קפואה. עיניהם פקוחות, בוהות למרחוק. הבטתי קרוב בעיניהם. לא הצלחתי לראות בהם דבר, כי גם רגשותיהם קפאו. פתאום היה נדמה לי מרחוק, האם זו היא? לא יכול להיות… האם זו אהובתי? התקרבתי וככל שהתקרבתי נחרדתי יותר. אהובתי עמדה שם. קפואה לגמרי. לבושה נעלי מסעות גבוהות חומות. ג'ינס כחול קפוא. מעיל כבד שחור רכוס. מטרייה כחולה. שיערה קפוא באמצע התנופפות. האומנם איבדתי את אהובת ליבי? האומנם אהיה בודד לנצח? ואז צץ במוחי רעיון. פיה היה פעור מעט. העריתי לתוך פיה את משקה האש שלקחתי איתי מהבר. האש ירד בגרונה. חלחל לחללים קפואים. הפשיר רגשות ישנים. לפתע היא הפשירה לגמרי. היא התעוררה. היא הסתכלה עליי ואמרה: "אתה…" אני אמרתי: "את…" התחבקנו בטירוף, נישקתי את שפתיה, ואז הלכנו אל ביתנו. הנר עוד דלק שם. הוא עדיין דולק.