איש הזמן – פרק 8: לימבו
"מנחם?" שמעתי את קולה של פרטיפיטיטרה, אבל לא ראיתי אותה. קולה היה חזק ומהדהד, ומילא את כל ראשי. מעבר לכך לא ראיתי כלום, הכול היה חשוך. לא ראיתי מילימטר ממני. ניסיתי להרים את היד ולבדוק אם אני מסוגל לראות אותה, אבל לא הרגשתי שיש לי בכלל יד. הרגשתי שאני אוויר. שאני ריק.
"אני מת?" שאלתי. קולי הדהד ברחבי הלא כלום שאפף אותי.
פרטיפיטיטרה צחקה. היה לה צחוק ענוג כמו פעמונים, והוא הדהד ומילא את כל החושך סביב כמו מקהלה של פעמונים. "ממש לא." היא ענתה. "ברוך הבא ללימבו, הזמן שמעבר לזמן."
"אני לא רואה כלום." אמרתי. "ולא מרגיש כלום."
"מנחם, עד עכשיו חיית בתוך הזמן. כל התחושות, הכאבים, הרגשות… הכול הוא חלק מהזמן. כאן בלימבו אתה לא צריך את כל אלה."
"אז מה אני עכשיו, פרטיפיטיטרה?"
"אתה כלום ואתה גם הכול. אתה לא מרגיש את זה?"
"לא."
"כי אתה עדיין לומד. אל תדאג, זה יבוא."
לא היה לי מה לומר אז שתקתי. אבל החושך המוחלט סביב היה כל כך סופי וחד משמעי שנבהלתי. "פרטיפיטיטרה?"
"כן מנחם?"
"תגידי משהו. אני מפחד."
"אין לך ממה. אתה במקום הכי בטוח ביקום."
"הדובים לא יכולים להיכנס לכאן?"
"ממש לא."
שוב שתקנו. הפעם הצלחתי להיות בתוך השקט האינסופי מבלי להיכנס לבהלה. הרגשתי כמו משהו שאין לו גבולות, מין ענן גדול שיכול להתפשט עוד ועוד, חסר צורה… אולי זו הנשמה שלי?
משהו בהק לפתע במרחק. מין אור קטן וכסוף. האור הלך והתחזק, והבנתי שהוא הולך וקרב אלי. הבטתי בו, מהופנט. זה היה… כנפיים. זוג כנפיים ענקיות עשויות כסף, מחוברות למה שנראה כמו שריון של אביר.
"תלבש את השריון מנחם." הדהד קולה של פרטיפיטיטרה.
"איך?" שאלתי. "אני לא מרגיש את עצמי."
"תחליט שאתה רוצה ללבוש אותו, ותראה מה קורה."
חשבתי בראשי שאני רוצה להיכנס אל תוך השריון הכסוף והמכונף הזה, ולפתע הרגשתי את המתכת הקרה על כל נקודה בעור שלי. הייתי בתוך השריון, מרחף באפלה.
"עכשיו אתה אחד מאתנו." קולה הדהד, אבל הפעם גם ראיתי אותה – לבושה בשמלה לבנה וזוהרת, מרחפת לעברי, מוקפת בהילה זהובה. "אני גאה להעניק לך את שריון איש הזמן. אתה מוזמן לנסות אותו."
"אה… לכבוד לי, אבל איך? מה אני אמור לעשות?"
"תחליט בעצמך. זה השריון שלך."
"מ… מה? אני לא מבין למה את מתכוונת…" אבל מחשבה החלה מנקרת לי בראש – אני רוצה לראות את אשתי. נקודה אדומה הופיעה לי מול עיניי. מבלי להבין איך, אני ידעתי, פשוט ידעתי, שאם אתמקד בנקודה הזו, אחזור בזמן אל אשתי, לאיזה רגע בחייה בו אחפוץ. עמדתי לעשות זאת, אבל מחשבה אחרת עלתה בי – אני רוצה לראות טירנוזאוס רקס. שוב קפצה הנקודה האדומה. עמדתי להתמקד בה, ואז מחשבה אחרת – אני יכול לרצוח את היטלר ולמנוע את השואה! ועוד מחשבה – אני רוצה לנסוע קדימה בזמן ולראות את הנכדים שלי בחייהם הבוגרים. ועוד מחשבה, עוד אחת ועוד אחת.
"הי, תירגע מנחם!" פרטיפיטיטרה ריחפה לצדי. "אני שמחה שגילית איך לשלוט בשריון שלך. אבל לפני כל הדברים הנפלאים האלה שתכננת לעשות – לא שכחת משהו?"
"מה?"
"לא יודעת. אולי… להציל את החבר הכי טוב שלך שנטרף בידי דב?"
"אה… אבל איך? יש דרך לגבור על הדובים הנוראיים האלה?"
היא חייכה. "וודאי שיש."
תגובות (1)
למה רק דובים