עונש עצמי

יש רגעים כאלה,
שבהם מתחשק לי שכולם יעלמו,
ילכו רחוק ממני.
בא לי שקט אין סופי
ושלווה.
בלי אף אחד סביבי,
רק אני ואני.

רוב הזמן,
זה לא קורה כמובן.
ובמקום השקט,
אני מקבלת אינסוף זמזומים סביבי,
כל אחד רוצה משהו,
לכל אחד יש מה להגיד,
מזמזמים בלי הפסקה.

ואז, לאט-
משהו מבעבע בתוכי,
זה מתחיל בבטן,
רותח לאט,
ואז מטפס,
מעלה מעלה,
אל החזה והגרון,
מתיישב שם,
ומאיים להתפרץ.

אני לא מניחה לזה לצאת,
אין לי כוונה לזרוע הרס.
ובינתיים,
בעבוע,
שריפה
ונשיכת שפתיים.

זה נמשך כמה דקות,
לפעמים פחות,
רק עד שאני נושמת עמוק.

אני מזכירה לעצמי,
כעס – הוא עונש עצמי.

ואז,
לאט לאט,
באורח פלא כמעט,
זה נרגע.
מתקרר,
מתמוסס בתוכי,
ונעלם כמו לא היה.

עד הפעם הבאה.