איש הזמן – פרק 4: היפופוטמים ותאואים
"טוב, אז איך העסק הזה עובד?" שאלתי אותו. הבנתי שבנצי, המשוגע מלכתחילה, איבד את זה לחלוטין, וזה בסדר. מחר על הבוקר אתקשר לקופת החולים ונמצא דרך לטפל בזה. בינתיים, אני אזרום עם ההזיה הזו.
"אני מתכנת כאן," הוא טפח על פרק כף יד שמאל של החליפה, ולוח אלקטרוני עמוס כפתורים זינק מתוך השרוול החוצה. הזיה או לא, החליפה הזו נראית מאוד מושקעת. כמה זמן הוא עבד על זה? "תכנתי אותה לשנות התשעים. קשה לדייק על השנה הספציפית, אבל בסביבות שנות התשעים, זה היה תור הזהב שלי ושל עליזה. התקופה היפה ביותר שלנו. בזמן שאתה התעסקת עם… ילדים, אני ועליזה פשוט נהנינו מהחיים."
"כן. וזה לא שהילדים מביאים לך אחר כך נחת." רטנתי.
"אל תשחק אותה." ענה בנצי וסגר את הלוח האלקטרוני חזרה אל תוך השרוול. "יש לך היום חיים. יש לך שבט שלם! אתה יכול בכל יום לבקר בן אחר, נכד אחר. ואני, מה יש לי? זיכרונות יפים מאשתי. זה הכול."
פניתי לכיוון המטבח להכין לי עוד כוס תה. "התמונה לא כזו פסטורלית." אמרתי תוך כדי הרתחת המים. "זה לא שהם ממש שמים עליי. בטח לא הנכדים. עבורם אני דינוזאור. אני אפילו לא מבין מה שהם אומרים."
"תעשה לי גם." החווה בנצי לעבר התיונים. "אבל ירוק. קפאין מעלה לי את הלחץ דם."
"גם לי." חייכתי. הכנתי לשנינו תה, והתיישבנו בסלון מול חלון המרפסת, צופים במשמורת הלילה האחרונה הולכת ודועכת אל תוך השחר.
"בנצי," אמרתי לו בשקט. "אתה החבר הכי טוב שלי. תמיד היית החבר הכי טוב שלי. אני מבטיח לך שלא אשאיר אותך לבד. אתה משפחה בשבילי."
"זה הדדי, חבר." הוא הניח יד על כתפי. "תגיד, אולי תצטרף אלי?"
"הממ?" בדיוק לגמתי מהתה. מודה שהוא הפתיע אותי עם ההצעה.
"יש לי עוד חליפה. בזמנו הכנתי שתיים. היה לי תכנון… אתה תצחק עלי. לצאת עם עליזה לחופשה יחד. שנינו אוהבים מאוד היסטוריה. בעיקר את תקופת המנדט הבריטי. ידעת שבימי המנדט, המים בירקון היו צלולים, וחיו שם היפופוטמים ותאואים?"
לא אמרתי כלום. לגמתי עוד מהתה הירוק ודמיינתי בעיני רוחי את תל אביב של היום, סואנת וצפופה, והיפופוטמים צועדים בה בכבדות בין פקקי התנועה הכבדים.
"היו עושים אז הפלגות יוקרה בירקון. אתה יכול לדמיין לעצמך? היה לי רעיון כזה, לקחת לשם את עליזה… טוב, נו. זה כבר לא משנה."
"כן הא?"
"כן. אבל יודע מה? אחרי שנחזור יחד בזמן ונשב לכוס תה עם עליזה, אני לוקח אותך איתי לשייט בירקון בימי המנדט. ואז אני מבטיח להחזיר אותך לכל הילדים והנכדים שלא מתייחסים אליך. אוקי?"
בהיתי בו. "בנצי. בחייאת… מה אנחנו עושים?"
"אנחנו יוצאים לטיול." הוא חייך. והאמת? היה כיף לראות אותו מחייך. אפילו שזה חיוך של אדם פסיכוטי באמצע הזיה. הוא קם ופנה אל החדר שבו לבש את החליפה, וחזר עם חליפה קודמת. וורודה, עם פרחים רקומים. "מה זה?" שאלתי אותו.
"עליזה אהבה ורוד. וחרציות." הוא החווה על הפרחים הרקומים. "זה חרציות."
"נפלא." אמרתי. "טוב. יודע מה בנצי? שכנעת אותי. אני אלבש את החליפה המזורגגת הזאת, ואתה תחזיר אותנו בזמן. אבל בנצי – אם אנחנו לא חוזרים בזמן, אתה מפסיק לקשקש על השטות הזאת וחוזר להיות בנצי שאני מכיר – פסיכי אבל במינון. טוב?"
הוא חייך לעברי והנהן. פשטתי מעצמי את הבגדים, נותרתי בתחתונים, ונדחסתי אל תוך החליפה. זה היה קשה, כי בנצי תפר אותה למידותיה של עליזה, שהייתה קטנת גוף לעומתי. אבל לבסוף הצלחתי. בנצי הגיש לי את קסדת הצוללן המסיבית. "פשוט תניח אותה על הראש, ואז יש שם כמה קליפסים, תסגור את כולם." עשיתי כמצוותו.
בנצי טפח על פרק כף יד שמאל שלי, ולוח אלקטרוני נשלף מתוך השרוול. "אני מתכנת אותך בדיוק כמוני. לאן שנגיע – נגיע יחד. ושמע – החליפות האלה בן אב טיפוס של מכונת זמן כן? הכוונה שלי היא להגיע לשנות התשעים, אבל יכולה להיות סטייה קטנה, לכאן או לכאן. מה שלא יהיה – נעבור את זה יחד."
"יאללה בנצי. תכנת אותי ובוא נגמור עם זה כבר."
הוא הניח אצבע אחת של יד ימין על כפתור אדום בולט, הכפתור הגדול ביותר בלוח האלקטרוני, בחליפתו, ואצבע יד שמאל על אותו הכפתור, בחליפה שלי. "והנה אנחנו יוצאים." אמר ולחץ על שני הכפתורים.
הכול החשיך, התערפל, ואז הכול נעשה צהוב.
*
מתי הבנתי שזה לא התקף פסיכוטי? מתי ירד לי האסימון ('אסימון', איזה ניב לשוני עתיק), שבנצי היה כל הזמן בעניינים, צלול ויודע מה הוא עושה? לא יודע. במשך כמה רגעים פשוט בהיתי בצהוב האינסופי הזה. דיונות על דיונות של חול צהוב. אני זקן מספיק לזכור את סיני תחת השלטון הישראלי, רפי נלסון, נואיבה, ביקרתי אפילו באופירה שהיום היא שארם א שייח'. הדיונות האלה, עכשיו, הזכירו לי את הדיונות של סיני, אבל משהו היה שונה. "בנצי?…" אמרתי בגרון חנוק.
"אני כאן." הוא אכן היה לידי.
"מה קורה, בנצי? איפה אנחנו?"
"אין לי מושג."
לפתע שמענו פעמון, עדין ונעים, ואז קולות ילדים. שנינו התחלנו לנוע לכיוון הקולות. עלינו בקושי רב, עם החליפות המסורבלות, על דיונה תלולה, וכשהגענו לראשה, נגלתה לעינינו עיר. עיירה, יותר נכון. קטנה ומאובקת, תקועה באמצע המדבר. מולנו נראה מה שהבנתי מהר למדי שהוא בית ספר. מבנה עשוי אזבסט, ממנו יצאו עכשיו ילדים, חבורות חבורות, לבושים מכנסיים קצרים, חולצות אחידות בצבע כחול, סנדלים וכובעי טמבל. מורה עמדה באמצע המגרש ודנדנה בפעמון גדול בידה. המחזה היה ממש סוריאליסטי. "הנה עליזה." אמר בנצי.
"מה? איפה?" שם. הוא הצביע. ילדה רזה, זהובת שיער, משחקת עם כמה בנות – זורקת אבן על הרצפה ואז מקפצת לפי תבנית הגיר המצוירת על המגרש. איך קרו למשחק הזה? קלאס?
"זאת היא?" שאלתי.
"זאת היא." הוא הסיר את קסדתו ומחה דמעה מעינו. "מנחם, הסטייה הייתה חזקה ממה שצפיתי. אנחנו בבאר שבע. ואלה שנות החמישים."
תגובות (1)
גם אני נסעתי בזמן