שָׁמְרֵנִי יְהוָה

כשהיא נשמעת בראשונה, אני לא מבינה. אני יורדת בשלבי סולם מיטת הקומותיים, הטלפון עוד אחוז בידי, ופונה לאמא כשהשאלה שמרחפת על שפתי ברורה. מחדרו צועק חנן "תרגיל?" וקופץ מתוך שמיכתו כשההבנה מחלחלת לתוכי באיטיות. אמא מנענעת בראשה בבהלה. "לא. צאו החוצה! לחדר המדרגות!" היא צועקת ורצה למיטתה של חירות בבהלה ואני עדיין לא בטוחה לחלוטין מה קורה, כשחנן מושך אותי לכיוון דלת הבית, ואני מתחילה לקלוט. צבע אדום, אוי אלוהים, צבע אדום…
האזעקה מחרישה אוזניים ברקע, לא בגלל חוזקתה, אלא דווקא בגלל האזהרה שהיא טומנת בחובה. ואלפי מחשבות מתרוצצות בראשי ומתערבלות, מתרוצצות בין ידי המנענעות את ידית הדלת ונצבעות אדום מחליא שכמו זועק לי בזדוניות על חירות שבוכה מאחורי וממאנת לקום ועל חנן שעוצר לפני ארון הנעלים ושולף את נעלי הספורט שלו. אני יוצאת אל המדרגות כמו אדם טובע שיוצא אל פני המים ושואף אוויר בפעם הראשונה. חנן יוצא כמה שניות אחרי, נעליו נעולות לרגליו, אל חדר המדרגות. אני נזכרת בצהרים, ברגע ההוא שבו אמא שאלה אותי, בעוד אני בכלל מרוכזת בטלוויזיה, האם אני יודעת מה לאן ללכת אם תהיה אזעקת צבע אדום. לחדר המדרגות, כך אמרה לי. המקלט מלוכלך ועמוס חפצים, אין טעם לרדת אליו. לצאת לקומה השניה ולהתרחק מהקיר החיצוני, כך היא אמרה לי. באותו רגע הרעיון שמישהו ירה טילים על השרון נראה מופלג כל כך שלא הטרחת את עצמי לחשוב על כך אפילו. אבל כעת? האזעקה ממלאת כל תא במוחי וליבי מתדפק במהירות כפולה כנגד חזי. את מתה! הוא זועק. את מתה! כולם מתים! הצילווווו!
הדלת פתוחה ואני רואה את אבא קם מהכיסא, עוזב את המחשב והולך לעברנו. אמא מגיחה מחדרי, נושאת בידה את חירות ורצה במהירות ברגליה היחפות. אבא ממשיך להתקדם מבלי למהר במיוחד. הוא סומך על ה' ועל צבא ישראל שיגן עליו בלב שלם, אבל אני צועקת עליו: "אבא, בוא! מהר, סגור את הדלת!"
אמא יוצאת ממפתן הבית ואבא יוצא גם הוא, ממהר בעקבות הבהלה שלי ושלה, וסוגר את הדלת. רק באותו רגע אני קולטת שבכל המהומה שכחתי לנשק את המזוזה. אני עושה זאת בחיפזון וכבר מתחילה לשמוע קולות ממלאים את המסדרון. דלתות דירות נפתחות, קולות מבוהלים של אנשים, רגלים יורדות במדרגות במהירות. הדלת מולנו נפתחת ויוצאת השכנה שלנו, שרה, תינוקה הקטן אף יותר מחירות נשוא בידיה, והיא דוחקת בזוג כלביה לצאת אחריה. למעלה יורדים עוד אנשים, שתי בנות נוער שהיו באות אלינו במוצאי שבת כדי להשתתף בקידוש, לבושות היטב, ומלמטה עולה השכנה הזקנה שבאה אלינו פעמים רבות לדבר עם אמי או סתם בפורים לשמוע את אבא קורא את מגילת אסתר. דלתות נסגרות, קולות נשמעים, רגלים ירודות בחיפזון במדרגות. חירות מייבבת שהיא רוצה לישון, ואמא מנדנדת אותה בידה. האזעקה עוד נשמעת, ואני עדיין בהלם ומנסה לעכל את כל מה שקרה. אחד מכלביה של שרה מתחכך ברגלי ואני קופצת בבהלה ופולטת צווחה קטנה, לא כי אני מפחדת ממנו, אלא כי אני מפחדת ממה שיכול לקרות. השכנים מדברים ביניהם, מבוהלים, אך רגועים ממני. השכנה מלמטה כועסת על המקלט המלוכלך ועל כך שאנחנו נאלצים להתבצר בחדר המדרגות כמרחב מוגן. בנות הנוער לא בטוחות מה עליהן לעשות, ואמא מסבירה להן בעדינות להישאר כאן, בקומה השניה, ולהתרחק מהקיר החיצוני. הכלב של שרה מתקרב לקיר החיצוני והיא צועקת לו לחזור.
האזעקה נפסקת ומשאירה אחריה דממה מפחידה יותר מוקדם. לפתע אני שומעת קול פיצוץ, לא רחוק מכאן. אני נצמדת לאמא ומחפשת אחר חמימות ידה, ליבי עדיין מפרפר בבהלה ואני מתנשפת כאילו חזרתי זה עתה מריצת מרתון. אבא מדבר עם השכנים בשלווה, ואני מתפללת שהיה לי רק חצי מהאמונה שלו בה' ובצבא, אני לא מסוגלת למנוע מעצמי לפחד. עוד פיצוץ, ועוד פיצוץ, נשמעים מבחוץ. חירות לוחשת לאבא שהיא רוצה לישון ושהבטן שלה כואבת, חנן לא מרוכז. פיצוץ ועוד פיצוץ, ומבפנים אני מתפללת שזה יגמר כבר. אני מוציאה את הטלפון בניסיון להרגיע את עצמי ורואה את אלפי ההודעות ששלחו בקבוצת השכבה. אני מתחילה לדפדף ולקרוא אותן אחת אחת, חייבת להישאר בקשר, להבין מה קורה. אחות של ילדה אחת שאני לא מכירה נמצאת אצל חברה ולא עונה לטלפון, אז אני מציע לה להתקשר לחברה ולהורי החברה. היא משיבה שהם לא עונים, ואני כבר יכולה לדמיין כיצד היא נתפסת לפאניקה. אבל אז מישהו שולח שאולי היא בממ"ד ואין לה אינטרנט, והנערה מסכימה מיד, מתוך רצון ברור להאמין שאחותה בסדר. הפיצוצים נפסקים ואני שומעת את חנן קורא מעלי לאמא ושואל אותה האם אפשר כבר להיכנס, אך היא מתריעה שצריך להישאר במרחב המוגן עשר דקות נוספות. השכנים מסכימים איתה, וממשיכים לדבר איתנו. בנה של שרה בוכה בשקט. אני מרגישה קירבה גדולה מתמיד אל כל השכנים, כמו אחווה גדולה ששומרת על כולם. אולי אנחנו לא מדברים הרבה, אך בשעות צרה אנחנו ביחד ומגנים אחד על השני.
לבסוף פוסקת אמא שאפשר להיכנס הביתה, והשכנים מסכימים איתה. אבא פותח את הדלת, ואפילו מבלי לנשק מזוזה אני מסתערת אל הסלון, אל הטלוויזיה הדלוקה עדיין בערוץ החדשות. שמות המקומות אליהם נורו טילים קופצים על המסך והולכים ומתרבים משניה לשניה. אני לא מזהה את שם העיר שלי מביניהם, וודאי כבר העבירו אותה. בחדשות מכריזים שחמאס הודיעו ששלחו מאה ושלושים טילים, ואף שישלחו עוד בהמשך הלילה. אמא מחזירה את חירות למיטתה ואני מרגישה את ליבי נרגע בינתיים. חנן יושב לצידי ומביט גם הוא במסך, מצפה כמוני לראות את הנפגעים. אבל תוך זמן קצר אמא מכריזה שעלינו לפנות למיטה. אני מלאת הקלה כשאני פונה למיטה, ובעוד חנן מתכסה בשמיכה אני מדברת איתו קצת. אני מפחדת ולא רוצה לישון, אבל שמחה על שהסיוט נגמר.
ואז, לפני שאני מספיקה להבין מה בכלל קורה, זה קורה שוב. האזעקה, אמא שרצה למיטתה של חירות. חנן קופץ ממיטתו ורץ שוב לארון הנעלים כדי לנעול את נעליו. אני שוב רצה, יחפה, כשהטלפון אחוז בידי, אל חדר המדרגות והפעם זוכרת לנשק את המזוזה בדרכי החוצה. רגלי היחפות מתחככות בשטיח הדוקר ואני צועקת על חנן לצאת החוצה, אבל אני לא באמת כועסת עליו. וברגע שאמא יוצאת החוצה אני אוחזת בידה בכל הכוח ושואלת אותה למה, בשביל מה. מה המטרה שלהם, מה הם רוצים מאיתנו? להרוג אנשים, היא משיבה לי. הם רוצים רק רע. השכנים שוב מופיעים, וחירות שוב מתחננת בפני אבא לחזור הביתה לישון. אני שוב מוציאה את הטלפון ושוב מביטה באלפי ההודעות שקופצות במסך. הטלפון רוטט אך לא משמיע צליל, למרבה המזל, מכוון להשתק, אחרת כל חדר המדרגות היה מתמלא בקולות צילצולים. שוב יוצאים שכנים בבהלה, מתאספים כולם בקומה השניה לצידנו. קבוצת אנשים אמיצה שאני לא מזהה יורדים במדרגות אל המקלט, וחוזרים תוך שניות עם הדיווח על פשפשים. התינוקות צועקים שהם רוצים לישון וכולנו מתוחים גם כשהאזעקה נפסקת. ואז נעצרים כולם ומאזינים בדממה לקולות הטילים הנוחתים ומתפללים למען חבריהם. אמא מבקשת מאבא להחזיק את חירות במקומה ודואגת לוודא שהאור במדרגות, שנכבה כל כמה דקות, ישאר דלוק. אני גולשת במורד הקיר ומתיישבת ברעד, עיני תקועות במסך באותו ניסיון נואש להרגיע את עצמי. אבל הטילים נפסקים לבסוף, ולאחר עשר דקות נוספות כולנו חוזרים לדירות. שוב אני דוהרת אל הסלון, בעוד חנן דווקא פונים אל השירותים בבהלה. הוא דואג שאזעקה נוספת תישמע בעודו בשירותים. כשהוא יוצא אני קולטת שגם לי יש שירותים, ונכנסת לשם בריצה. אני משתדלת לבצע הכול בזריזות ואף אזעקה לא נשמעת. כשאני יוצאת אני נושמת בהקלה מתוך ההבנה שהטילים הפסיקו. אני פונה עוד רגע אחרון להביט בטלוויזיה –
והסיוט מתחיל שוב.

חירות בוכה בזרועות אבא והשכנים כבר נסערים. זוהי הפעם השלישית שאנחנו יוצאים למדרגות. האזעקה מחרישה אוזניים וחודרת אל כל חלק בגוף, והשאלה הברורה עומדת באוויר. כעת ברור שמישהו נפגע, אבל מי? אני שוב מחליקה לאורך הקיר ומתיישבת, עיני כמעט דומעות. זה סיוט שלא ציפיתי שיקרה לי אי פעם, וודאי שלא שלושה פעמים ברציפות. אבל אני ממצמצת ומסלקת את הדמעות, בניסיון נואש להיראות לא יותר שבורה מאיך שאני מרגישה. כל כך טיפשי, אני נוזפת בעצמי. המבוגרים מדברים ביניהם ודואגים למשפחותיהם ולחבריהם, ואני סתם יושבת כאן, מזילה דמעות חמות טיפשיות וחושבת רק על עצמי.
אני שוב מדליקה את הטלפון, והפעם ההודעה שאני מוצאת גורמת לי להתרוממות רוח, בעוד האזעקה דועכת ומשאירה אחריה קולות פיצוץ ופחד נורא מהלא נודע. לקרוא פרק תהילים, שולח ילד בקבוצת השכבה. ה' יציל אותנו כותבים ילדים אחרים. הוא שמר עלינו עד עכשיו, הוא ימשיך להגן עלינו. הילדים הכי פרואים בשכבה כותבים שצריך להודות לאל על ששמר עלינו, שאנחנו לא צריכים לדאוג כי הקב"ה נמצא לצידנו. לאט לאט אני נרגעת. אני מביטה באבא שנראה שלוו לחלוטין, ולשם שינוי מבינה אותו.
"כן," אני כותבת. "בוא נאמר תהילים, להגנת כל עם ישראל."
"אמן." כותב נער.
"וגם למי שפצוע," מכריז מישהו אחר.
לפתע אני שומע את קולה של אמא מעלי, שאומרת לי לקום כי אפשר לחזור הביתה. עוד עשר דקות מסויטות עברו, אך הפעם תוך ההבנה שהקב"ה יגן עלינו, שעלינו להאמין בו. הפעם, כשאני חוזרת לבית, אני ממש מחייכת.

שוב אני עושה שירותים, אני מניחה שזה מהלחץ. אני יוצאת שוב ומביטה במסך החדשות המרצד. גם אני וגם חנן לא הולכים עדיין לישון. אנחנו נשארים ערים, ממתינים לקול האזעקה שתישמע שוב, לריצה החוצה. אמא משכיבה את חירות לישון, ודורשת מאיתנו לישון, אבל אנחנו נשארים ערים. רק עוד קצת, ליתר ביטחון, אנחנו אומרים לעצמנו. בטוח יהיו בקרוב עוד טילים.
ואנחנו צודקים.
האזעקה המוכרת מפלחת את חלל האוויר והריצה החוצה כבר רגילה. אני מזכירה לחנן לקחת איתו טלפון. ליתר ביטחון, אני אומרת. אמא חוטפת את הטלפון מדלפק המטבח במהלך הריצה ויוצאת החוצה יחד איתנו, ותוך שניות גם אבא מופיע מחדרה של חירות עם הפעוטה העצובה בידיו. כל פעם שהיא מספיקה להירדם היא מתעוררת שוב. שוב אנחנו יוצאים, שוב אני מתיישבת ופותחת את הטלפון, שוב ההורים מתעדכנים עם השכנים. השגרה חוזרת על עצמה באופן מחריד. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים באתי לכאן, הכול מתערבב לי במוח. אז אני פשוט פותחת את הטלפון בתקווה ששוב חברי לשכבה יביאו לי ישועה עם דברי נחמה ועידוד.
אני לא טועה. כולם שולחים הודעות נוסח "כולנו באותה סירה", ו"ה' שומר עלינו מלמעלה". אני חוזרת שוב להודעה הקודמת שלי בה הסכמתי וביקשתי מכולם לקרוא תהילים. עוד לא הספקתי לעשות את זה אז, אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתפלל לה'. אני פותחת את הטלפון ומקלידה "תהילים", ואז מחפשת את האתר שאני מכירה מבעבר. בין רגע נודמים כל הקולות, נשארים רק אני, אני וה', והתפילה, המילמול החלוש שיוצא מפי, כנה מתמיד.

א לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב חַלְּצֵנִי יְהוָה, מֵאָדָם רָע; מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי.
ג אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב; כָּל-יוֹם, יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת.
ד שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם, כְּמוֹ-נָחָשׁ: חֲמַת עַכְשׁוּב–תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה.
ה שָׁמְרֵנִי יְהוָה, מִידֵי רָשָׁע– מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי:
אֲשֶׁר חָשְׁבוּ, לִדְחוֹת פְּעָמָי.
ו טָמְנוּ גֵאִים, פַּח לִי– וַחֲבָלִים, פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת לְיַד-מַעְגָּל;
מֹקְשִׁים שָׁתוּ-לִי סֶלָה.
ז אָמַרְתִּי לַיהוָה, אֵלִי אָתָּה; הַאֲזִינָה יְהוָה, קוֹל תַּחֲנוּנָי.
ח יְהוִה אֲדֹנָי, עֹז יְשׁוּעָתִי; סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי, בְּיוֹם נָשֶׁק.
ט אַל-תִּתֵּן יְהוָה, מַאֲוַיֵּי רָשָׁע; זְמָמוֹ אַל-תָּפֵק, יָרוּמוּ סֶלָה.
י רֹאשׁ מְסִבָּי– עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ יכסומו (יְכַסֵּימוֹ).
יא ימיטו (יִמּוֹטוּ) עֲלֵיהֶם, גֶּחָלִים: בָּאֵשׁ יַפִּלֵם; בְּמַהֲמֹרוֹת, בַּל-יָקוּמוּ.
יב אִישׁ לָשׁוֹן, בַּל-יִכּוֹן בָּאָרֶץ: אִישׁ-חָמָס רָע–יְצוּדֶנּוּ, לְמַדְחֵפֹת.
יג ידעת (יָדַעְתִּי)–כִּי-יַעֲשֶׂה יְהוָה, דִּין עָנִי: מִשְׁפַּט, אֶבְיֹנִים.
יד אַךְ צַדִּיקִים, יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ; יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, אֶת-פָּנֶיךָ.

"פרק ק"מ," אני שולחת לכל השכבה ומיד חוזרת לתפילה. עוד פרק ועוד פרק אני קוראת. עיני מרוכזות במסך הקטן שכמו מחבר ביני לבין ה'.
א מִזְמוֹר, לְדָוִד:
יְהוָה קְרָאתִיךָ, חוּשָׁה לִּי; הַאֲזִינָה קוֹלִי, בְּקָרְאִי-לָךְ.
ב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ; מַשְׂאַת כַּפַּי, מִנְחַת-עָרֶב.
ג שִׁיתָה יְהוָה, שָׁמְרָה לְפִי; נִצְּרָה, עַל-דַּל שְׂפָתָי.
ד אַל-תַּט-לִבִּי לְדָבָר רָע,
לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע–
אֶת-אִישִׁים פֹּעֲלֵי-אָוֶן;
וּבַל-אֶלְחַם, בְּמַנְעַמֵּיהֶם.
ה יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד, וְיוֹכִיחֵנִי–
שֶׁמֶן רֹאשׁ, אַל-יָנִי רֹאשִׁי:
כִּי-עוֹד וּתְפִלָּתִי, בְּרָעוֹתֵיהֶם.
ו נִשְׁמְטוּ בִידֵי-סֶלַע, שֹׁפְטֵיהֶם; וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי, כִּי נָעֵמוּ.
ז כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ– נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ, לְפִי שְׁאוֹל.
ח כִּי אֵלֶיךָ, יְהוִה אֲדֹנָי עֵינָי; בְּכָה חָסִיתִי, אַל-תְּעַר נַפְשִׁי.
ט שָׁמְרֵנִי–מִידֵי פַח, יָקְשׁוּ לִי; וּמֹקְשׁוֹת, פֹּעֲלֵי אָוֶן.
י יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים; יַחַד אָנֹכִי, עַד-אֶעֱבוֹר.

א מַשְׂכִּיל לְדָוִד;
בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה.
ב קוֹלִי, אֶל-יְהוָה אֶזְעָק; קוֹלִי, אֶל-יְהוָה אֶתְחַנָּן.
ג אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי; צָרָתִי, לְפָנָיו אַגִּיד.
ד בְּהִתְעַטֵּף עָלַי, רוּחִי– וְאַתָּה, יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי:
בְּאֹרַח-זוּ אֲהַלֵּךְ– טָמְנוּ פַח לִי.
ה הַבֵּיט יָמִין, וּרְאֵה– וְאֵין-לִי מַכִּיר:
אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי; אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי.
ו זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ, יְהוָה:
אָמַרְתִּי, אַתָּה מַחְסִי; חֶלְקִי, בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.
ז הַקְשִׁיבָה, אֶל-רִנָּתִי– כִּי-דַלּוֹתִי-מְאֹד:
הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי– כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי.
ח הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר, נַפְשִׁי– לְהוֹדוֹת אֶת-שְׁמֶךָ:
בִּי, יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים– כִּי תִגְמֹל עָלָי.

א מִזְמוֹר, לְדָוִד:
יְהוָה, שְׁמַע תְּפִלָּתִי– הַאֲזִינָה אֶל-תַּחֲנוּנַי;
בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי, בְּצִדְקָתֶךָ.
ב וְאַל-תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט, אֶת-עַבְדֶּךָ:
כִּי לֹא-יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל-חָי.
ג כִּי רָדַף אוֹיֵב, נַפְשִׁי– דִּכָּא לָאָרֶץ, חַיָּתִי;
הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים, כְּמֵתֵי עוֹלָם.
ד וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי; בְּתוֹכִי, יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי.
ה זָכַרְתִּי יָמִים, מִקֶּדֶם– הָגִיתִי בְכָל-פָּעֳלֶךָ;
בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ.
ו פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ; נַפְשִׁי, כְּאֶרֶץ-עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה.
ז מַהֵר עֲנֵנִי, יְהוָה– כָּלְתָה רוּחִי:
אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי; וְנִמְשַׁלְתִּי, עִם-יֹרְדֵי בוֹר.
ח הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר, חַסְדֶּךָ– כִּי-בְךָ בָטָחְתִּי:
הוֹדִיעֵנִי, דֶּרֶךְ-זוּ אֵלֵךְ– כִּי-אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי נַפְשִׁי.
ט הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְהוָה– אֵלֶיךָ כִסִּתִי.
י לַמְּדֵנִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ– כִּי-אַתָּה אֱלוֹהָי:
רוּחֲךָ טוֹבָה; תַּנְחֵנִי, בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר.
יא לְמַעַן-שִׁמְךָ יְהוָה תְּחַיֵּנִי; בְּצִדְקָתְךָ, תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי.
יב וּבְחַסְדְּךָ, תַּצְמִית אֹיְבָי: וְהַאֲבַדְתָּ, כָּל-צֹרְרֵי נַפְשִׁי–כִּי, אֲנִי עַבְדֶּךָ.

א לְדָוִד: בָּרוּךְ יְהוָה, צוּרִי– הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב;
אֶצְבְּעוֹתַי, לַמִּלְחָמָה.
ב חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי-לִי:
מָגִנִּי, וּבוֹ חָסִיתִי; הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי.
ג יְהוָה–מָה-אָדָם, וַתֵּדָעֵהוּ: בֶּן-אֱנוֹשׁ, וַתְּחַשְּׁבֵהוּ.
ד אָדָם, לַהֶבֶל דָּמָה; יָמָיו, כְּצֵל עוֹבֵר.
ה יְהוָה, הַט-שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד; גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
ו בְּרוֹק בָּרָק, וּתְפִיצֵם; שְׁלַח חִצֶּיךָ, וּתְהֻמֵּם.
ז שְׁלַח יָדֶיךָ, מִמָּרוֹם: פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי, מִמַּיִם רַבִּים; מִיַּד, בְּנֵי נֵכָר.
ח אֲשֶׁר פִּיהֶם, דִּבֶּר-שָׁוְא; וִימִינָם, יְמִין שָׁקֶר.
ט אֱלֹהִים–שִׁיר חָדָשׁ, אָשִׁירָה לָּךְ; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, אֲזַמְּרָה-לָּךְ.
י הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה, לַמְּלָכִים: הַפּוֹצֶה, אֶת-דָּוִד עַבְדּוֹ–מֵחֶרֶב רָעָה.
יא פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי, מִיַּד בְּנֵי-נֵכָר:
אֲשֶׁר פִּיהֶם, דִּבֶּר-שָׁוְא; וִימִינָם, יְמִין שָׁקֶר.
יב אֲשֶׁר בָּנֵינוּ, כִּנְטִעִים– מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם:
בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת– מְחֻטָּבוֹת, תַּבְנִית הֵיכָל.
יג מְזָוֵינוּ מְלֵאִים– מְפִיקִים מִזַּן, אֶל-זַן:
צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת, מְרֻבָּבוֹת– בְּחוּצוֹתֵינוּ.
יד אַלּוּפֵינוּ, מְסֻבָּלִים: אֵין-פֶּרֶץ, וְאֵין יוֹצֵאת; וְאֵין צְוָחָה, בִּרְחֹבֹתֵינוּ.
טו אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ: אַשְׁרֵי הָעָם, שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו.

אני מסיימת את הקריאה והדממה המשונה שנשארת אחריה גורמת לי להרגיש כאילו ממש התחברתי לה'. זו לא באמת דממה: חירות מתלוננת לאבא במרירות והשכנים מדברים בקולות שקטים, אך בעיני זו כן דממה ואני נושאת בליבי תפילה חרישית שאיש לא יפגע יותר.

אני בקושי מספיקה להתיישב על הספה וכבר מוקמת שוב בגלל האזעקה המחרידה. היציאה עוברת חלק כתמיד. אבסורדי לחשוב על משהו "כתמיד" שקרה כל כך הרבה פעמים בזמן כל כך קצר. חלק מהשכנים לא נמצאים הפעם, מתברר שסידרו את המקלט בינתיים. אנחנו מבטיחים לעצמנו שבפעם הבאה שתהיה אזעקה נרד למקלט. ואני מרגישה כל כך מרירה כשאני חושבת על כך, כי כולנו יודעים שתהיה פעם הבאה.
אני עדיין יושבת עם הטלפון, והכלב עדיין מתחכך ברגלי לפעמים, אבל זה כבר לא כמו הפעם הראשונה או השניה. הפעם אני פותחת את הטלפון לא כדי לגלוש באתרים ולנסות להרגיע את עצמי, אלא כדי להרגיע את עצמי שהקב"ה מגן עלי, להביט בהודעות מאירות העיניים שכותבים הילדים.

" שילחו לקבוצות או לכמה שיותר חברים
"כל מי שמתפלל עבור חברו נענה תחילה": תהילים קכא:
"שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; על-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם".

אנא אל תתעצלו ותעבירו את ההודעה הזו." שולח ילד אחד, והשאר מסכימים איתו ומפרסמים את ההודעה. אני שולחת בסטטוס קישור לעמודי התהילים שקראתי תוך הכיתוב, "למען כל עם ישראל". אמא אוחז בידי וחנן מתישב לצידי בעצב, מתפלל בליבו שהכול יגמר כבר ונלך לישון כבר. והכול נגמר, שוב. האזעקה דועכת, הדי הפיצוצים נעלמים, עשר הדקות המסויטות תמות ונשלמות. ואנחנו חוזרים לדירה ביאוש עמוק ומתפללים שזוהי באמת הפעם האחרונה, בלי יותר מדי אמונה שאנחנו צודקים.

אבל האזעקה לא נשמעת שוב במשך זמן רב. אני מתעקשת להישאר על הספה לא ללכת לישון כי אני יודעת שאצטרך לקום שוב ואבזבז זמן יקר. אבל דבר לא קורה, ובאיטיות מחלחלת לתוכי ההבנה שזהו, הכול נגמר. אני עושה שירותים, באיטיות וברוגע לשם שינוי, מוציאה את הסנדלים שלי ליתר ביטחון מארון הנעלים ומניחה אותן ליד הכניסה, כדוגמתה של אמא, ויורדת לרגע לראות את המקלט המלוכלך והעמוס חפצים שאליו ארד אם עוד פעם תהיה אזעקה. אני רגועה באופן מוזר. תמיד ציפיתי שבמקרים כאלה אני אשתגע מבהלה, אך לא כך היה. לבסוף, אני מניחה את הטלפון לצד המיטה כדי שאם אצטרך לקום שוב באמצע הלילה אוכל לקחת אותו איתי שוב, עוצמת את עיני ומניחה לדממת הלילה להציף אותי.

האזעקה קורעת את אוזני כשאני מתעוררת. אני מטושטשת ולא קולטת מה קרה, רק שומעת את צעקתה של אמא שזועקת לעברי שישנה אזעקת צבע אדום ושעלי לצאת מהר מהבית. תוך שניות כל אירועי הלילה חוזרים אלי ואני תופסת את הטלפון ויורדת במדרגות מיטת הקומותיים בחיפזון, עירנית לחלוטין לפתע. אני דוהרת אל דלת הכניסה וחוטפת בדרך את הסנדלים, יוצאת החוצה אל חדר המדרגות יחד עם כל משפחתי כבר בפעם שאני לא סופרת. עוברים עלינו חמש שניות בהם אני ואמא מתווכחות אם לרדת או לא לרדת למקלט, ולבסוף אני מנצחת ויורדת במדרגות במרוצה אל המקלט המטונף. אני מכניסה את רגלי אל הסנדלים מבלי לסגור אותן ולא נעצרת עד שאני מגיע למקלט. הוא מטונף ומלוכלך, עמוס חפצים מיושנים וקורות עץ ורדידי אלומיניום. אני מתיישבת על כיסא מלוכלך וסוגרת במהירות את סנדלי, ממתינה לאמא ולחנן שמופיעים בריצה מולי. השניות עוברות ואבא וחירות לא מגיעים. בבהלה אני מתכוננת לצאת, וברגע האחרון מופיע אבא, שלוו ורגוע כהרגלו, עם חירות בידו. הוא נכנס פנימה ואני נושמת לרווחה, ומדליקה את הטלפון שלי.
בזמן שאני ממתינה שהטלפון ידלק אני שמה לב פתאום שאני רועדת. מעולם לא חשבתי שזה באמת מסוג הדברים שקורים, הייתי בטוחה שזה סתם ביטוי. אבל לא, זאת האמת, אני רועדת. מכסף רגל ועד ראש גופי רוטט. אני מנסה לעצור את עצמי, להישאר חזקה למען חירות ששואבת ממני אומץ בכל הצצה קטנה אלי, אבל לא מצליחה. הדמעות זולגות על פני כמו מפל. אני בוכה בשקט בשקט, מבלי שאף אחד לא שם לב, בעוד האזעקה נפסקת והטילים מתפוצצים. קולות השכנים מהמדרגות וקולות הורי המתווכחים על מי יודע מתערבבים בין ים הדמעות המלוחות ואלפי השאלות שנותרו ללא מענה.
אבל הכול עובר שוב, ואני יוצאת בריצה מהמקלט כדי שהורי לא יראו את הדמעת. לרגע אחד מפחיד נראה לי שאני רואה עשן בחוץ, אבל לא, זה רק האפור של הבניין שממול. אני רצה במעלה המדרגות ומרכינה את ראשי כדי שגם השכנים לא יראו איך התפרקתי, עולה הביתה ומתכווצת לכדור קטן על הספה. הכול נראה פתאום מטושטש יותר אבל אני כופה על עצמי לא לבכות. אמא לא בטוחה האם להשכיב את חירות לישון ולבסוף, כיוון שהרבה זמן אין אזעקה מחליטה שכן. גם חנן מחליט להניח את ראשו על הכר. רק אני מסרבת לישון. בעיניים אדומות אני בוהה במסך הטלוויזיה ומצפה לאזעקה שתקרע שוב את אוזני ותחזיר אותי לאותו מצב חסר אונים שהייתי שרועה בו. והיא לא מאחרת לבוא.

חירות בוכה בהלה וצועקת לאמא שתבוא לקחת אתה, ואני ממהרת אליה ומרימה את הקרש, שנועד לוודא שלא תוכל ליפול מהמיטה תוך שינה, כדי שתוכל לרדת ממיטתה. היא רצה אל אבא שיוצא מחדרו כדי להרים אותה ועוברת על פני חנן, שכבר קם וכעת יושב בפתח חדר ההורים ונועל את נעליו בזריזות. הפעם אין בי פחד, רק השלמה. אחרי שאני מוודאה שכולם כבר יצאו מחדריהם אני פותחת את הדלת ויורדת במדרגות בריצה, שוב באותו מסלול לעבר המקלט. כולנו דוהרים במדרגות, מגיעים למקלט ונושמים בהקלה, אבל הרע מכל עוד לא הגיע. אני פותחת את הטלפון שכבר נדלק מהפעם הקודמת ורואה שטיל נפל ממש מטרים ספורים ליד אחד מחברי הטובים ביותר. אני עוברת שוב על ההודעות, מנסה להרגיע את ליבי הפועם, ובעודי שומעת את האזעקה ואת הטילים נוחתים אני מבטיחה לעצמי שכשאקום, מחר בבוקר, אני אנעל נעלים כל היום, והטלפון ישאר צמוד אלי, ואני לא אתן לאמא לקחת את חירות לגן. אני מבטיחה לעצמי שיותר לא אתן לצבע אדום לתפוס אותי לא מוכנה.