סיפור הנפילה שלי

י"ג
הגענו לגשר והיא עדיין איתי. הגשר זה אתגר. שיפוע מאוד משמעותי. אני רואה שהיא מתאמצת יותר כעת. מתקרב קצת אליה, בתקווה שתבין את הרמז ותרפה. תיתן לי קצת לסחוב ואז בהדרגה תוותר לגמרי. לא, היא לא מבינה. היא ממשיכה לשעוט קדימה והכאבים בצלעות, אלוהים זה ממש קשה! אני מקווה שאני לא גורם לנזק יותר קשה! אני יכול לשמוע את הנשימות שלי והן כבדות. וכל מילה שאני אומר, אלליי. זה יותר קשה לי ללכת בקצב ההליכה המהיר שלה מאשר לסחוב את שני זוגות האופניים שלנו גם יחד! היא באמת לא מבינה את זה? היא לא שומעת בקולי? היא לא מבינה שהשתתקתי כי אני פשוט לא יכול גם ללכת כל כך מהר וגם לדבר. אולי יש איזה קושי בהבנת הזולת, אוטיזם כלשהו. או שהיא כל כך שקועה בלעזור לי, שהיא לא שמה לב לשום דבר אחר. ואולי היא פשוט רוצה שנגיע ליעד כמה שיותר מהר כדי שהיא תוכל להיפטר ממני. טוב, כנראה זה. אולי כל סשן הדיבורים הזה על טניס היה יותר מידי בשבילה וגרם לה לחשוב שכבר התחילה לעזור לי אז עדיף לא להפסיק באמצע אבל לפחות לעשות את זה כמה שיותר מהר. כן, כנראה זה. טוב, למעשה, שנינו נמצאים באותו פרוייקט והפרוייקט הוא לאפשר לה לבצע את משימת העזרה שלה, אבל במינימום נזקים. הבעיה היא שההליכה המהירה הזו, גורמת לזה שהיד שלי זזה קצת יותר משהיא צריכה והחיבורים שם לא מרגישים משהו. יותר נעים לי שהיא לא זזה בכלל, פשוט מונחת לה שם בחצי התורן. אולי להגיד לה משהו? משהו כמו "תשמעי, זה גורם לי לכאבים ללכת מהר, אפשר ללכת יותר לאט?" לא, זה לא יפה. היא גם צריכה להגיע הבייתה, אולי משהו מחכה לה בבית. או מישהו. "את יודעת, אף פעם לא הלכתי דרך פה. נחמד שיש פה שביל אופניים לכל אורך הרחוב." "כן, אני גדלתי פה". ילידת בבלי. טוב, מה זה אומר? ילידת בבלי וגרה ברמת גן. טוב, זה הגיוני. אני יודע לאן אנחנו הולכים. נגיע בסוף לגשר ההלכה ואז נלך שמאלה. אני לא אומר מילה. אני סומך עליה. היא לא צריכה שאדריך אותה, היא מכירה את הדרכים פה. מעבר חצייה. מכונית מגיחה מתחת לגשר. מדרכה מאוד מאוד צרה. היא הולכת לפני, נראה כאילו היא מובילה לא רק את האופניים, אלא גם אותי.