ניצחון הליגה הראשון בליגה ב'

ניצחון הליגה הראשון בליגה ב'

אמנם חלף כמעט שבוע ועדיין, נעים להיזכר. לא קראו לי לדגל עד אותו משחק, אבל לא לקחתי את זה קשה. האמת, זה יותר שאני לא נידבתי את עצמי. לפני כמה שבועות, העבירו אותי מליגה ג' לליגה ב', ככה במחי הודעת וואצאפ אחת. ראיתי את השחקנים שיש איתי בקבוצה ואת הדירוג שלי והבנתי שאין טעם להציע את עצמי. סברתי שהעבירו אותי לליגה ב' בתקווה שזה יחמיא לי להיות זנב לאריות, במקום לתת לי להמשיך להפסיד כשאני ראש לשועלים. אבל קרה המקרה וביום שלישי, בעודי מכתת רגליי במעלה רחוב החשמונאים הלוהט, הבטתי בצג הטלפון ולפתע הבהבה הודעה די נואשת, אודות הצורך בשחקן שלישי. אז כתבתי "אני יכול. אולי." לאחר שווידאתי עם אשתי כי זה אכן אפשרי, השמטתי את ה"אולי". זה היה, כאמור, ביום שלישי. המשחק היה אמור להיות בשישי ואז נדחה לשבת. ציפיתי כל היום להודעה כי לא אוכל להשתתף מאחר שיש לי בסך הכל אישור מרופא משפחה, אבל זה לא הגיע. גם לא ביום שישי. אז ביום שישי כבר הבנתי שרוב הסיכויים שהמשחק יתקיים ובשבת בבוקר זה כבר היה כמעט ברור. עדיין ציפיתי להודעה של השנייה האחרונה, אך ההודעה בוששה. הרגשתי שאני בכושר טוב, אבל ליגה ב' זה אולי יותר מידי בשבילי ודי סביר שאזכה לטיפול "דאבל-בייגל" (6-0, 6-0). וגם התשתי את עצמי כל יום שישי עם בריכה עם הילדים והליכות לגנים. וגם לא הרגשתי מספיק ביטחון עם השיזור החדש למחבט. אבל, היה חסר להם שחקן. וכבר התחייבתי. היריב היה מבוגר ממני, ראיתי כבר בלחיצת היד הרפה. זה הפיג מעט את החששות שלי, למרות שדווקא אלה שניצחתי היו צעירים ממני בהרבה, חסרי ניסיון ומרבים בטעויות והמבוגרים בדרך כלל מתישים אותי עם משחק סבלני וגורמים לי לעשות טעויות. הם הגיעו מירושלים וזממו להשתמש בכל מתקני כפר המכביה (מי כמוני מבין אותם), אבל ראש הקבוצה שלנו החזיר אותם לקרקע כשבישר להם על קנס של לא לפחות מ-14,000 אלף שקל למי שעושה כן. זה היה נשמע לי מוגזם, אבל הוא כנראה יודע (הוא גם אמר שזה מוגזם. נראה לי שהוא המציא). התחלנו בחימום. הוא היה טוב, אבל בלי עוצמות מיוחדות. בדיוק כמו שציפיתי. פשוט משאיר יפה את הכדור במגרש. אחרי שאמרתי שאני מוכן להתחיל, הוא הציע הגרלה באמצעות המחבט. בדרך כלל אני בוחר שלא לבצע הגרלה ונותן ליריב להתחיל או מציע את עצמי ומחכה לתגובה. אבל בסדר, אם הוא מתעקש. הוא שאל "M או W?" אמרתי "M". הוא סובב את מחבט ה-WILSON שלו ואמר שזכיתי. בחרתי להגיש. לא בגלל שאני מגיש טוב. להיפך. אני מנסה להתנער מהנטייה להיות המגיב, המחזיר. זו גם סוג של הצהרת כוונות, לבחור להיות זה שמגיש, זה שמכתיב, זה שהיריב צריך לרדוף אחריו כל המערכה, בניסיון לשבור את ההגשה ולהוביל. הוא גם התעקש לתת לי לשחק בצד שלטענתו נוח יותר למגיש, כי השמש מהצד השני. קיבלתי כשאמר שהוא מציע לי כדי שגם הוא יהנה מזה. אבל הרגשתי שהוא סתם נחמד, אולי כי אמרתי לו שאני ירושלמי במקור וההורים שלי גרים ברמת בית הכרם והוא אמר שהוא גר ביפה נוף וקצת התחברנו. הוא עשה המון טעויות והובלתי 3-0. אבל, כאמור, ידעתי שזה בגלל טעויות שלו והרגשתי שאני לא במיטבי ולכן ברגע שיפסיק לעשות טעויות, אהיה בבעיה. וכמו כל מחשבה שלילית, היא הפכה להיות לנבואה שמגשימה את עצמה. ממשחק קליל וחסר כל אתגר, המבטיח חזרה מהירה הבייתה, לאישתי שנמצאת עם הילדים לבדה, זה הפך להיות למשחק קשה ביותר. הקטע שהכל התחיל מזה שחבטתי חבטה מהירה לאורך הקו וקרובה לקו, אבל שיצאה קצת החוצה. זה היה אמור לתת לי את ה-4-0, אם זה היה בפנים. הוא ביקש את הכדורים והבנתי מזה שהוא התייחס לזה כאילו הכדור בפנים והתלבטתי אם למסור לו את הכדורים, או להיות ישר והוגן ולהגיד לו שזה היה אאוט. חששתי שיהיה לי קשה להמשיך לשחק בידיעה שהיתרון העצום שלי הושג שלא בהתאם למהלך המשחק, אך מצד שני אם זה יסתבר כנקודה שאחריה תתחיל המפולת, אזכור את זה כהחלטה שגויה של "להיות יותר קדוש מהאפיפיור" ואולי אני בעצם מרחם עליו, תחושה שגורמת לך עוד פחות להתרכז במשחק. לא האמנתי שזה ייקרה, נאבקתי בראשי בתרחיש, אבל זה בדיוק מה שקרה. הוא הופתע מאוד, אבל אולי זה נתן לי אמינות שאני אצטרך להמשך. אני לא רגיל לשחק בשעות בהן השמש יוקדת והחום הגביר את פעימות ליבי והרגשתי שאני ממצה את כוחותיי רק מלזוז על המגרש, שלא לדבר על לחבוט חבטה מלאה ועוצמתית. התפתח משחק שבו היכולת שלי להשפיע על התוצאה באופן חיובי הלכה ופחתה. הרבה מאוד כדורי סלייס מרגיזים, דרופ-שוטס וסתם כדורים קצרים שלא היה לי כוח לסיים אותם, כל הדברים שגורמים לך להתעייף יותר ויותר ומכניסים את המשחק לחוסר-ודאות מעיקה. לפתע מצאתי את עצמי בפיגור 3-5, כשמספיקה עוד שבירה אחת כדי שהוא ייקח את המערכה. בקושי עמדתי על הרגליים. הרגשתי שאני רוצה לפרוש, שהמשחק כבר לא מעניין אותי ואני רק רוצה כבר לחזור לנשום כמו בנאדם, אבל לא היה לי נעים ממנו. שיינצח בכבוד, רק שייגמר כבר המשחק. והוא מבוגר ממני, איך החום לא משפיע עליו בכלל? הייתי כל כך מותש מהחום, שלא היה לי כוח להתרגז. אבל ידעתי שאני חייב איכשהו לעצור את המומנטום שלו ואם לא לעצור את המומנטום, אז לפחות לאפשר לעצמי איזו הפסקה שתגרום לי לשחק בצורה יותר רגועה, להרגיע את קצב הנשימה. אמרתי שאני חייב ללכת לשירותים. זה לא מקובל באמצע המערכה, אבל הייתי חייב את זה. והלכתי לשירותים הכי מרוחקים שמצאתי. שטפתי את הפנים ושתיתי. גם ניסיתי להטיל את מימי, אך מרוב זיעה לא נותרו נוזלים בגוף. חייב לשתות כמה שיותר. כשחזרתי, הייתי שחקן קצת יותר טוב והוא היה שחקן הרבה יותר גרוע. הוא חזר להחטאות שלו מתחילת המשחק. רק שהפעם ההחטאות לוו גם בהמון תסכול, למרות שהוא עדיין היה במצב טוב במשחק. הוא השליך את המחבט מספר פעמים ואף הטיח אותו ברשת. המשחק שלי התבסס על חוסר-ויתור על מצבים אבודים, יותר מאשר ניסיון להכריע. אפשר להגיד שאני הייתי הצד הדפנסיבי בסיפור. זה צד שאני לא רגיל להיות בו, אבל לא הייתה ברירה. השותפים שלו לקבוצה כבר סיימו לשחק והם הביטו במשחק. חששתי שזה ילחיץ אותי, אבל איכשהו זה דווקא גרם לי לשחק יותר טוב ונראה שעליו זה השפיע לא טוב. כנראה הוא הרגיש צורך להוכיח משהו ואני רק חיפשתי איכשהו לשרוד. כמו נולה בימיו הגדולים, חשבתי "אם רק המשחק הזה יימשך, אולי יש לי סיכוי". גם החלטתי שאם אנצח את המערכה, אמרח על עורפי קרם הגנה ואעשה הפסקה ממש גדולה, במהלכה אשפוך על ראשי בקבוק מים. אולי זה נתן לי מוטיבציה כי בסופו של דבר ניצחתי 7-5. חזרתי אחרי שמימשתי את כל ההבטחות שלי לעצמי, מוכן למערכה השנייה. הפעם, זה באמת יהיה שיוט קל, אחרי שיצאתי מהתסבוכת המביכה. זה חייב להיגמר 6-0, מספיק עם המשחקים. המערכה באמת נפתחה בצורה חיובית, כשאני מוביל 1-0 ושומר על ההגשה. ואז, פתאום הכל התחיל לברוח. הרגשתי שאני נאבק, אבל איכשהו כל הנקודות בורחות לי. טוב, לפחות לקחתי את הראשונה. זה נהיה 2-1 3-1 4-1. ואז כבר הבנתי שאולי אולי איכשהו אני אוכל ממש לתת את הכוחות האחרונים שלי ולקחת את המערכה, אבל כנראה עדיף לעשות משהו שאף-פעם לא עשיתי. משהו די מטורף. כנראה עדיף פשוט לוותר על המערכה, לתת לו את התחושה שהוא בשליטה מלאה ואז לבוא רענן, פיזית ומנטלית, למערכה הקובעת, לסופר טיי-ברייק, עד 10. זה גם הסתדר לי עם הזמנים. לא היה לי את הזמן לשהות 4-5 שעות על המגרש. הייתי חייב לקצר את הזמנים, כדי לחזור הבייתה. וזה מה שקרה. התחלתי כאילו המשחק עכשיו התחיל ואנחנו ב-0-0. מה שהיה נכון, אחרי 1-1 במערכות. כיביתי את כל המחשבות והתרכזתי בלעשות את הבלתי-אפשרי. פשוט לטפס על הר, נטו מאמץ. פשוט הסתכלתי קדימה, מוכן להסתער על המגרש ולדעת שעשיתי הכל כדי לנצח את המשחק. בלי מחשבות שליליות, בלי מחשבות בכלל. גם בלי רגש. רק פעולה. שיחקתי נכון, עליתי ל-2-0. אבל הוא סירב לוותר. 2-1, 2-2, 3-2, 3-3, 4-3, 4-4, 5-4, 5-5, 6-5, 6-6. החלפנו צדדים. עברתי לצד שהוא רצה מלכתחילה, הצד שאליו השמש פחות מגיעה. ואיכשהו, הטעויות שלו שוב הגיעו. ומצאתי את עצמי מוביל 9-6, עם נקודת משחק. הוא נתן שני סרבים חזקים כמו שהוא לא נתן כל המשחק ופשוט לא הצלחתי להחזיר אותם. הבנתי שהוא לא ייתן לי את המשחק ודווקא אהבתי את זה. 9-8. אם אני לא לוקח את זה אנחנו נגררים להפרשים מייגעים של 2. הגשתי, עליתי לרשת, הוא נתן לי לבקהאנד נתתי לו לצד שהוא הפורהאנד של כל שחקן, אבל בגלל שהוא שמאלי זו הבקהאנד שלו, הוא החזיר לי מעלי והנחתתי בקלילות לאמצע המגרש בבקהאנד שלי, תוך שאני מוודא שהוא איננו בסביבה ואז צעקתי לאות ניצחון. אמרתי לו "היה משחק מעולה, הרגת אותי" וכל הדרך הבייתה צרחתי מאושר במכונית.