הכלב של השכן
כשהמחנק בגרון מקשה על נשימתי, אני מתיישבת על המדרכה, חובקת את רגלי קרוב לחזה ומתקפלת לתוך עצמי. עוצמת עיניים,
עוצמת עולם.
את לא כאן, את לא. תנשמי מעט וחזרי לישון.
חזרי למה שאת יודעת לעשות הכי טוב בחיים האלו.
לשון ארוכה ורטובה מלקקת את כתפי. הכלב של השכן מפזר עלי אהבה וריר בנדיבות רבה.
ורק באותו הרגע הדמעות שנסוגו לאחור שבועות ארוכים, חודשים, שנים- מתפרצות. בשקט מופתי ובאיפוק רב אך מתפרצות.
ואני מביטה בעיני הכלב, והכלב מביט בעיניי שלי, ויש הבנה. חזקה יותר מכל הבנה שאי פעם הייתה לי בחיי. וההבנה הזו מנחמת ומרגיעה. אני חוזרת לישון והכלב איתי. ובליבי אמונה שיש עוד יופי בעולם. יש עוד טוב
תגובות (1)
משהו בסיטואציה מרגיש מאוד אותנטי. הסיפור מרגש, הרבה בזכות שני המשפטים האחרונים. היכולת לראות, אפילו לרגע, איזה יופי, איזו תקווה – תמיד מרגשת אותי.
אם ממש היית רוצה להפוך את זה לסיפור – ופחות אולי לקטע קצר מתוך יומן – אפשר היה לכתוב על מה שקדם והוביל אותך לשבת מדוכדכת על המדרכה.