מורשתה של מספר 11- פאנפיק לבני לוריאן- פרולוג
קודם כל בבקשה תקראו את הרציתי להוסיף אוקיי?
☄☄☄
יש לי הרבה שמות.
כמעט כמו מספר תעודות הזהות שלי או מספר הדירות שעברתי.
כאן, נכון לעכשיו אני אילבן. זה כנראה ישתנה עוד מעט.
אני בת שבע עשרה. בתעודת זהות שלי כתוב עשרים ואחת.
אבא שלי עזב אותי בגיל חמש אבל לא בגלל שהוא רב עם אמא שלי או משהו כזה.
הוא עזב כי הוא היה צריך להגן על הכוכב שלנו.
בלוריאן הייתי אמטיס. שנה אחרי שאבי עזב הצטרפתי ואני והספאן שלי, קטרינה, בלתי נראות למסע של בני לוריאן השורדים לכדור הארץ.
אין לי צלקות. יש לי מורשות. שעוזרות לי לדעת מי מהשורדים מת.
יש לי רק שני מטרות על הכוכב שלי. להרוג את סטרקוס רא, ולשקם את לוריאן שיגיע הזמן.
אבי פקד עליי לעשות את השנייה. אני הוספתי לזכרו את הראשונה.
אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. הייתי בת חמש. לא הייתי אמורה לזכור, אבל כנראה לא שוכחים איך אבא שלך מת בכל גיל.
"אמטיס," הוא אמר לי אז, ונעץ בי את עיניו הכחולות כמו קרח שלו.
העיניים שלו היו מצחיקות. מי שמע על לוריאני שפיתח יכולת לומן לפני יכולת שליטה בקרח עם עיניים כחולות? אני ירשתי את עיני מאימי.
"אני צריך עזרה ממך" כבר מטון קולו הבנתי שקרה משהו.
היינו בשדה התעופה של לוריאן. חלליות בכל הגדלים היו סביבנו.
"מה קרה?" שאלתי בקול דקיק רועד של ילדה קטנה.
"לא משהו קשה או מסובך" הוא ענה לי. "לפחות לו לך. מה שלא יקרה לי היום, אני רוצה שתחשבי קדימה. שתדאי לפרוץ גבולות, ובבוא הזמן גם להנהיג את העם שלנו אחרי המלחמה ולשקם את הכוכב"
"איזו מלחמה?" שאלתי.
אבי חייך, אבל עיניו נשארו עצובות. "עוד מעט תביני"
"לאן אתה הולך?"
"לפגוש חבר ותיק. אל תדאגי. " אבי הבטיח וחיבק אותי חזק חזק. "תהיי חזקה טסי," הוא לחש לי לאוזן. "אני תמיד אגן עלייך" והוא פנה ללכת.
כל מה שעשיתי אחרי זה היה לדאוג. כי למרות שהייתי בת חמש, לא הייתי עד כדי כך טיפשה.
רדפתי אחריו בשקט במסדרונות. הוא לא הבחין בי. הוא פנה לכיוון חללית שלנו, וידעתי שאין לי ברירה אלה להישאר כאן. הדבר היחיד שהבנתי היה שהיעד של אבי היה כוכב לכת קטן וכחול בשם כדור הארץ.
עצמתי עיניים. מיואשת. אבל במקום לראות שחור מבעד לעפעפיים סגורים, החזיר לי מבט גוף החללית של אבא שלי. הבנתי את המשמעות. הייתי הלוריאנית הצעירה ביותר שפיתחה מורשת. הייתי מסוגלת לראות מעיניים של אחרים. הכדור הכחול התקדם במהירות לעבר החללית. ראיתי את אבי מסתכל על מפה בשם ארצות הברית שמסומן בה מקום בשם דולצ'ה. ראיתי את ידיו הרועדות של אבי. משהו בהחלט לא היה בסדר. החללית נחתה ואבי יצא ממנה. זאת הייתה חללית מהירה. מה שלחללית לוריאנית רגילה היה לוקח שנה שלמה, לקח לאבי חצי שעה. אבי יצא וסרק את המקום. עיירה קטנה, ומסביבה הרים שוממים. זה לא היה דברים שראו בלוריאן. שם הכל היה ירוק. אבי נכנס לעיירה, אל סמטה אחורית. שני אנשים, כנראה תושבי כדור הארץ עמדו שם. הם היו נראים מפחיד. היה להם נשקים גדולים והיה להם עיניים שחורות כמו בליקוי ירח מלא. כנראה הם חיכו לאבי, כי כשהם ראו אותו הם פתחו את הדלת. אבי נכנס לבניין. זה היה בניין גדול ורחב. מכל עבר ראיתי עוד אנשים משונים עובדים ליד מכונות גדולות. אבי המשיך ללכת. נראה שהוא ידע לאן הוא צריך להגיע. הוא הגיע לדלת פלדה. שלושה שומרים שהיו בפתח פתחו לו את הדלת. זה היה חדר עם הרבה כלובים שהיו תלויים מהתקרה. בתוך הכלובים היו אנשים שדומים לי. לרגע חשבתי שהם לוריאנים, אבל אז הבנתי. הם היו התושבים של כדור הארץ. לא היצורים המפחידים. אז מי הם?
מאחורי הכלובים היה שולחן גדול ולידו עמד מישהו. רק בהמשך הבנתי מי הוא. אבי התקדם אליו במהירות.
"ריקרייד, אתה חייב להפסיק עם זה!" הוא קרא בכעס.
האיש הסתובב. פניו היו נוראיות. צלקות עיטרו את עיניו ובגדיו, ובעיניו בערה אש מוזרה. הוא היה נראה מרושע.
"אין יותר ריקרייד, פיט," הוא צחק." זה סטרקוס רא עכשיו."
"שם חדש לא מחליף אישיות, ריק," אבא שלי נהם. רציתי לצרוח לו: פשוט תחזור לחללית! אבל הוא לא היה שומע.
"למה להפסיק? עכשיו? כשכל הכוח בידי?" האיש שוב צחק, ועורי הצטמרר.
"זה עוד ייפגע בך ריק," אבל שלי מלמל בעצב. "אני והאחרים חזקים ממך. אנחנו תשעה ואתה אחד. אין לך סיכוי. אני אומר לך כאן ועכשיו- תיכנע ולא נפגע בך. אתה בכל זאת היית פעם חבר שלנו"
"חבר שזרקתם לכלבים" סינן האיש. "לא היססתם להעיף אותי מהמועצה כשהיה צריך לוותר על מישהו. הפגנתי כוח וזה הפחיד אותכם. ביישתם אותי ברבים. היה לי ילד שהתגאה בי, והכל לקחתם ממני בגלל המורשת שלי." האיש היה נשמע פגוע, אך האש בעיניו התעצמה.
"אמרת שיש לך הצעה בשבילי, אז יש לי הצעה בשבילך. תעזוב אותם. הקרב אבוד מראש. תביא את המשפחה שלך לכאן. יש לך ילדה לא? תביא אותה לפה והיא תהיה בטוחה"
"כמו שאמרתי מקודם," אבי הקדיר פנים, "אנחנו תשעה מול אחד. הקרב אבוד רק בשבילך"
האיש חייך. "אבל אתה שוכח רק דבר אחד" הוא גיחך. "אתה היחיד שהמורשות שלו עובדות מולי, פיט. זה אחד מול אחד. ושנינו יודעים מי יותר חזק."
"אתה לא תצליח" אמר לו אבי וחייך. "תמיד יישאר שריד מלוריאן. לא משנה כמה תנסה להחריב אותה. סילקנו אותך בגלל גאוותנות לא בגלל מורשת."
האיש האדים מכעס. הוא הושיט את ידו אל מותנו ושלף משם חרב. היא פעמה באור אדום.
"לא תצא מפה חי" הוא הבטיח. "כי גם אם תנצח אותי, החיילים שלי יהרגו אותך"
ואז הוא התנפל על אבי בצעקה. פתאום הוא התחיל לגדול! הוא היה כל כך גבוה עד שראשו נגע בגג הבניין.
אבי חייך. "אתה שוכח את המורשות שלי" הוא אמר.
וגם הוא התחיל לגדול. תוך כדי שגדל שלח אבי לעבר האיש כדור אש ענקי שהיה אמור לשרוף אותו, אבל ברגע האחרון האיש הסיט את הכדור עם חרבו. שניהם הפכו שוב לאנשים רגילים. אבי לקח את כדור האש והפך אותו לחרב ארוכה. הם התחילו להילחם. האיש היה מנוסה. הוא דקר את אבי ודם פרץ מרגלו. אבא שלי החזיר לו בכוויות על הפנים עם חרב האש שהתירו כוויות סגולות. האיש התנשף מכאב וכך גם אבי. האיש נגע בפניו והפצעים התרפאו והשאירו צלקות סגולות. אבי התכוון לרפא גם את עצמו, אבל לפני שהספיק הכה בו שוב האיש עם חפצים מעופפים. אבי נפל. האיש דקר אותו בחזהו. כשאבי ניסה לפעיל מורשת, האיש נגע בו עם החרב, והיה נראה שקרה משהו לאבי.
"איך זה להיות בלי מורשת?" גיחך האיש, בעודו שורט את בטנו של אבי. "אתה מרגיש פתאום חלש? יש לך מילים אחרונות?"
"לוריאן תהיה קיימת תמיד בלבבות טהורים" אבי נשבע. "אני גאה להיות לוריאני. בני לוריאן ימשיכו להתקיים"
האיש גיחך. "אז יש לי הפתעה בשבילך" הוא צחק.
"היום אני פותח במתקפה על לוריאן. אין להם סיכוי לשרוד" הוא התחיל להרים את החרב כדי להכות את אבי בפעם האחרונה.
"אמטיס" אבי מלמל את שמי. "אני אוהב אותך"
האיש הוריד את חרבו.
הכל נעשה שחור ואז חזרתי לראות מעיני.
וכך, בפשטות כזו, מת זקן השבט הרביעי של לוריאן, שהיה גם אבי.
מאז, נשבעתי לנקום בסטרקוס רא.
מאז, פיתחתי אובססיה כלפי אחרוני לוריאן. אחרוני בני מיני. רציתי להזהיר אותם לפני שיהיו הבאים בתור.
כי מאז שנחתתי על כדור הארץ, הפכתי להיות מספר אחת עשרה.
בלי צלקות, אבל עם מורשות טובות ולב טהור.
תגובות (0)