תליון האמת – פרק 1

הדבר היחיד שמפל הרגישה היה את דקירותיו העדינות של הדשא עליו שכבה בפרישת ידיים ואת דפיקות ליבה. קרני השמש החזקות סינוורו אותה לכן עצמה את עיניה והרפתה את כנפיה. נשימותיה הפכו קצובות ואיטיות תחת האוברול בצבע הג'ינס מעל לחולצה הלבנה שכוסתה בצעיף סגול עם גדילים.
מפל נשמה בעוד נשימה עמוקה את האוויר שהאיילים הכסופים שרבצו סביבה יצרו.
כולם סיפרו שמסביב לאיילים הכסופים יש הילה מיוחדת שלא כל החיות זכו לה; הם יצרו אוויר מיוחד שנתן למוח אנרגיה להשראה. עוד סיפורים פסקו נחרצות שהאיילים לא אוהבים את חברת רוב הגובלינים, האלפים והפיות, אבל לא הייתה להם שום בעיה שמפל הייתה שרועה על הדשא לצידם, והיא הייתה פיה.
עיניה של מפל אורו בבת אחת כשרעיון הבזיק בראשה.
היא כתבה במהירות משהו במחברתה. זאת צריכה הייתה להיות מחברת רישומים, אבל הרישומים של מפל היו זוועתיים, לעומתם, הרצון לכתוב היה עז יותר מהכישרון. "אומרים שהכוכבים מספרים נבואות…" היא מלמלה בחצי פה, מרגישה את מבטם הספק סקרן ספק משועמם של האיילים. "- אבל זה לא נכון, העננים מספרים הרבה יותר…"
מפל סיימה לכתוב והסיתה קווצת שיער מעיניה בזמן שסידרה את הצעיף הסגול.
"יש! יש! אני כבר רוצה לספר לעוז ויערה ועומרי!" היא סיפרה בנשימה אחת לאחד האיילים הכסופים. הילה נוצרה בין הקרניים שלו והוא נראה משועמם ממפל בכל אופן.
"זה פשוט מדהים!" מפל חטפה את המחברת ואת העיפרון. "קיבלתי מכם כל כך הרבה השראה!" אחד האיילים פיהק ואחר ליחך עשב ולא שם אליה לב.
"טוב, תודה על העניין," מפל נחרה וגלגלה עיניים. "בכל מקרה, יש לי חברים לדבר איתם!" היא קפצה ברשלנות וכמעט מעדה כשרצה במורד הגבעה אל עבר הכפר שבו התגוררה.

את המקום שבו מפל התגוררה קיבל שלט רחב ידיים, עליו כתוב באותיות לבנות ומסולסלות:
" כאן מתגוררים ללא הבדל!
ברוכים הבאים והשבים! "
כל העניין של השוויון היה מאוד חשוב לראש הכפר פוילינגטון, זה היה מצע הבחירות הבלתי מנוצח שלו והוא עמד בו כמעט לגמרי.

"עוז! עואאאאוז!!" קראה מפל כשנכנסה אל תוך הכפר. היא רצה אל הגובלין ונתנה לו חיבוק מוחץ. "אתה לא מבין איזו השראה קיבלתי!"
עוז היה אחיה המאומץ – והגובלין – של מפל. עורו היה ירוק, קשתיות עיניו צהובות כמו של נץ, ומשיערו הסגול ביצבצו שערות ירוקות וכהות.
"אוי, מפל," נאנח עוז והשתחרר מהחיבוק של אחותו. "זה מה שעשית כל היום? בזמן שהיית צריכה, את יודעת, ללמוד?"
מפל הרהרה לרגע בדבריו, ואז חיוך התפשט על פניה. "לא! אני יודעת שאתה עובד עליי! היום יש חופש!" היא צחקקה, אבל לא נראה שעוז שותף למחשבותיה.
"היום? את בטוחה שזה לא יהיה, כאילו, מחר?"
מפל נשכה את שפתיה ובידה הפנויה היא אחזה בקרני האייל הצמודות לראשה שאפילו לא הגיעו לגודל של ענף שבור. כשקרני האייל צומחות עד הסוף לפיה, זאת אומרת שהאינטליגנציה שלה ברמה גבוהה מאוד – מאוד מאוד – מאוד.

עוז נחר וגילגל עיניים. "בואי, נבקש מיערה את השיעורים,"
"נבקש?" הופתעה מפל. היא השיגה אותו בזמן שהתחילו ללכת לביתה של יערה. "למה נבקש? גם אתה הברזת?"
עוז משך בכתפיו והצביע באצבע ירוקה על בית גדול אשר עשוי מעץ. "הגענו," הוא אמר ודפק בדלת.
עברו כמה שניות עד שילדה צנומה פתחה להם את הדלת עד כדי חריץ. "מי זה?" היא שאלה בקול צרוד.
עוז ומפל לא יכלו שלא להסוות צחוק. "אלה אנחנו, יערה. באנו לבקש את השיעורים," הסבירה מפל בתנועות ידיים.
עברו עוד כמה שניות עד שהדלת נפתחה על הסוף. בפתח עמדה אותה ילדה צנומה לבושה בשמלה פרחונית שלא תאמה להבעה שעל פניה. קצוות שערה הסגלגל התעופפו סביבה בתיאום מושלם, מסתירות קצוות של אוזניים מחודדות.
בנוסף, אפה היה מעט מחודד ומשקפיים כסופות ועגולות כיסו את עיניה.
"הנה אתם! למה לא באתם לבית הספר?!" קולה הצרוד הפך לצעקני והיא משכה אותם פנימה. "אתם יודעים בכלל מה זה בשבילי לסבול את עומרי לבד?!"
מפל נשכה את שפתיה והעבירה יד בשערה הגלי. "מצטערת," הסליחה הייתה כנה – היא באמת הצטערה שלא הייתה שם עם יערה, היא ידעה שלחברתה היו כמה… בעיות חברתיות.
יערה התהלכה יחפה על השטיחים שנפרסו בביתה עד שהגיעה לשולחן קטן עם כמה ספרים ומחברות. "הנה השיעורים," היא שלפה כמה דפים. "ביקשו ממני לתת לכם את זה."
מפל קיפלה את הדפים ותחבה אותם עמוק בתוך ידה.
"יערה," היא שינתה נושא כשההתלהבות שלה רק גוברת. "נכון הסיפור הזה, שאני כותבת על -"
"כן, כן," התערב עוז. "חפרת לכולנו מספיק על זה שאת כותבת סיפור על 'בני אדם' או מה שזה לא יהיה…" הוא שילב את ידיו.
עוז לא תמיד היה כזה ממורמר, אבל כנראה שהוא התעורר על הצד הלא נכון היום.
"בכל מקרה," מפל כיחכחה בגרונה. "היו לי כמה רעיונות גאוניים!" היא הגישה ליערה את המחברת בגב זקוף.
"אממ," יערה עילעלה במחברת. "יש לך כישרון, אבל אולי לא כדאי לך לבזבז אותו בכתיבת מעשיות על יצורים שקיימים רק בסיפורים כמו בני האדם, ולתעל אותו ללימודים ולצמיחת הקרניים שלך,"
היא לא שאלה, אבל מפל מיהרה לשלב את ידיה ולהשיב כמו כל פעם שמישהו היה אומר לה כאלה דברים: "בשום אופן לא!" מפל חטפה מידה את המחברת.
"איך שבא לך," יערה משכה בכתפיה.
היא לא ראתה את הדמעות שעלו בעיניה של מפל. אף אחד לא ראה, אף פעם.
היא חיבקה חזק יותר את המחברת צמוד לחיקה, הסיפורים האלה, הם האפשרות שלה להירגע ולדמיין עולם אחר… שונה.