זאבים- חנות התבלינים

קאמי לקחה את נ'ייתן וברחה.
טוב, היא לא בדיוק ברחה, זה היה יותר כמו אתגר בשביל הזאבים שלה.

– יום קודם לכן –

"דילן, אנחנו יכולים לדבר לרגע?" קאמי אמרה. היא נשמעה מהוססת, ובצדק. היא ידעה מראש מה הולכת להיות התגובה שלו, אך הפעם היא לא תיתן לו לשכנע אותה אחרת.
דילן הרים את ראשו והביט בה ממקומו על השטיח ליד הספה החומה ומכוערת של ווילס. הוא לא ישב עליה, כמובן, אף אחד לא ישב על הספה הזאת מלבד ווילס, לפחות לא מאז שקאמי הגלתה אותו אל המרתף וסירבה לדבר על כך.
הוא נעמד וניער מעליו את האבק. "הכל בסדר?"
היא אחזה בידו וגררה אותו מעט אחריה לפינה מרוחקת של ה'בית'. אין צורך שהאחרים ישמעו אותם רבים.
"אז חשבתי על זה, ואני רוצה לצאת ולעבוד כמו כולם, לא רק מהבית, בעבודה אמיתית. בחוץ." היא כמעט והצביעה על הדלת בידה, אך עצרה מעצמה. "ואני יודעת, אני יודעת, בעבר אמרתי לך שאני לא מסוגלת, אבל זה כי הפחד ממנו וממה שעלול לקרות אם הוא ימצא אותי שיתק אותי. עכשיו יש לי את כולכם להגן עליי, ונ'ייתן, אני רוצה לדעת איך להיות אמא טובה יותר בשבילו. קורס דרך מסך מחשב לא ילמד אותי את האינסטינקטים שאני צריכה. תראה," היא הושיטה לעברו דף שהחזיקה מקופל עד כה. כשפתחה אותו, היה אפשר לראות לוח זמנים מפורט. "רשמתי על דף את המשמרות של כולם- בבית קפה, את שלך במסעדה, את החבר'ה שעובדים בקצה המרוחק של הפארק. ברגע שאמצא עבודה בעצמי נוכל לסדר את השיבוץ מחדש במידת הצורך, אבל מה שחשוב זה שעדיין תמיד יהיה מישהו שישמור עליו." ההתלהבות בקולה דעכה ברגע שהביטה בעיניו. "אתה עדיין לא רוצה את זה בשבילי?"
דילן נאנח. היתה לו תחושה שזה מה שקאמי תגיד לו. לאחרונה היא היתה יותר ויותר עסוקה במחשב שלה, ויום אחד הוא ראה שהיא נכנסה לאחד מהאתרים האלה שאפשר למצוא בהם עבודות. הוא לא רצה שהיא תהיה כלואה ב'בית', אך הוא פשוט לא הצליח להשתחרר מהתחושה שזה רעיון לא טוב. והוא כבר אמר לה את זה, כמה פעמים.
דילן הסתכל על הדף. זו תוכנית טובה, הוא הודה לעצמו. היו לחבר'ה הרבה חלונות פנויים במהלך היום, כך שלא באמת היתה בעיה שהם ישמרו על נ'ייתן במקום קאמי.
הוא הסתכל עליה שוב. "מה את רוצה שאגיד לך? זו תוכנית טובה, כן, אך אני לא מבין למה שלא תישארי. את תמיד יכולה פשוט להירשם לקורסים אחרים ולצאת אליהם אם את רוצה לדעת איך לטפל בנ'ייתן יותר טוב." ידיו אחזו בידיה וקירבו אותן אל שפתיו. הוא נשק לכל אחת מהן, לאט. "אמרת לי פעם שלא תברחי יותר ותשאירי אותי לבד. איך אני אדע שברגע שתלכי, את גם תחזרי?" היה כאב בקולו ובעיניו והיא הרגישה אותו גם בליבה, אך העובדה שעדיין היה בו שביב קטן של חוסר ביטחון בה, היא לא יכלה להתמודד עם זה.
"אתה פשוט צריך להאמין לי. לפעמים לא הכל חייב להיות כתוב על פי החוקים שלך." היא שמטה את ידיה והתרחקה ממנו. הדף עם כל התוכנית שלה נשאר שם, מרחף באוויר עד שהגיע לרצפה.
דילן הסתכל עליה עד שהגיעה למדרגות ושם כבר נעלמה. הוא ידע שמה שאמר לה פגע בה, ולכן לא הלך אחריה. לפעמים עדיף לתת לקאמי זמן לבד במקום לפתח מריבה שרק תגרום לה לשנוא אותו.

קאמי עלתה אל חדרה ופתחה את הדלת בשקט, נזהרת שלא להעיר את הגור הקטן. לפעמים, כשהיתה עצובה מידי או עצבנית, הוא היה קולט את התחושות שלה ומתעורר בעצמו.
היומן שלה היה פתוח על השידה הקטנה ועיגול כחול הקיף את התאריך של מחר. ההתלבטות שהיתה בה נשכחה ברגע שנזכרה בדבריו של דילן והיא מיהרה לארגן תיק קטן אם כל מה שתצטרך.
היא דיברה על זה בעבר עם ווילס והוא אמר לה שהדרך היחידה לשכנע את דילן היא להוכיח לו שהיא יכולה להסתתר בלי שאף אחד ימצא אותה, אפילו לא הוא, כי אם היא יכולה להתחמק ממנו, אז וודאי שהיא יכולה להתחמק מאחרים. ווילס לא יודע למה היא צריכה להסתתר, אך אחת התכונות שלו בתור חבר טוב היא העובדה שהוא לא שואל שאלות. זה, והעובדה שהיא שומרת על הפגישות שלו עם אימו בסוד, אז הוא חייב לה.

– הווה –

"שלום, מישהו כאן?" קאמי שאלה. הדלת נסגרה מאחוריה וצליל הפעמון שהיה מעל ראשה הידהד ברחבי חנות התבלינים השקטה. היא סידרה מעט את המנשא של נ'ייתן על כתפיה והתקדמה אל עבר הקופה, עוקבת אחרי הרעשים הקלים ששמעה. שם וודאי נמצא אחד העובדים.
היא הציצה מעט מעבר לדלפק. "שלום?" שאלה שוב.
רעש של זכוכית מנופצת נשמע ואחריו רצף מהיר של קללות. לרגע הצורך לכסות את אוזניו של הגור מפני השפה הבוטה עלה בה, אך היא מיהרה להזכיר לעצמה שהוא עדיין קטן ושיש זמן עד שיתחיל לקלוט מילים ולחזור עליהן, למרות שזאבים מתפתחים מהר.
הדמות מאחורי הדלפק התרוממה לעמידה וסידרה את משקפיה. לאחר מבט נוסף קאמי ראתה שזה בחור.
"כן, שלום! איך אפשר לעזור לך?" הוא מיהר לנער את האבקה שנשפכה עליו מין הבקבוקון השבור. זו לא הפעם הראשונה שהוא לא שמע את הפעמון כך שכל לקוח שנכנס הבהיל אותו מחדש, אם כי קולה של הנערה שמולו נשמע לו מוכר משום מה.
היא חייכה לעברו בהיסוס. "אני כאן בשביל המשרה הזמנית. ראיתי את המודעה שפורסמה וגם דיברתי עם-"
"איתי! נכון נכון!" הוא קטע אותה בפתאומיות. כשראה שהיא עדיין מבולבלת מיהר להוסיף, "הנרי. אני הנרי. דיברנו בטלפון לפני כמה ימים, כן? הייתי כל כך עסוק בסידור הבקבוקונים עד ששכחתי לגמרי שקבענו להיום. אין דבר, הכל טוב עכשיו! בואי בואי, אני אראה לך מה עושים בדרך כלל." הוא מיהר לעברה וכמעט הניח את ידו על כתפה, אך עצר בעצמו בחדות. לא מכובד לגעת באדם ללא רשות, במיוחד כשהם כלל לא מכירים.
קאמי מיהרה אחריו והוא הורה לה לשבת ליד שולחן גדול שהיה בחדר האחורי.
"תכף אשוב." אמר ונעלם.
הריחות סביבה היו חזקים. לא חזקים מידי בשבילה, אך בהחלט מספיק בשביל להסוות את הריח שלה ושל נ'ייתן לזמן הקרוב. הרעיון להסתתר בחנות תבלינים עלה לה אחרי שנזכרה שזה בדיוק מה שדילן עשה כשניסה להתחמק ממישהי שעקבה אחריו. הוא עדיין מטיל ספק ביכולותיה לדעת כל דבר שקורה עם הזאבים שלה, כך שהוא בטח לא יודע שהיא יודעת על כך.

הנרי חזר ובידו סינר לבן, דומה לזה שלבש בעצמו. הוא הושיט את שלה לעברה וסיים לקשור את שלו. "דלת הכניסה סגורה, כך שזה רק אנחנו עכשיו. את יכולה להניח את התינוק שלך בתוך הלול המאולתר שלי, אם את רוצה. אני חושב שיהיה לך יותר נוח ככה, והוא גם ישן אני רואה, אז חבל שיתעורר." קאמי עקבה אחרי מבטו כשאמר "הלול המאולתר שלי". זה אכן אלתור מרשים, היא חשבה לעצמה. הלול היה בעצם שולחן הפוך שחוברו לו כמה מוטות באמצע כדי ליצור סורגים וכריות צבעוניות שריפדו את משטח העץ כתחליף למזרן.
חיוך עלה על שפתיה מין המחווה המתחשבת והיא הוציאה את הגור הקטן מן המנשא והניחה אותו בזהירות בין הכריות. לאחר כמה רגעים שבהם השקט המשיך לשרור היא נאנחה בהקלה והסירה מעליה את המנשא והתיק הקטן עם הציוד של נ'ייתן, משחררת את כתפיה מין המשקל. "תודה רבה."
הנרי דחף את משקפיו מעלה וחייך. "כן טוב, עד שתמצאי לו סידור אמרת, כן? למרות שאת תמיד יכולה להביא אותו איתך, הוא לא נראה מזיק." הוא צחק. "האמת היא שאני נואש לעובדת, כך שאני מוכן להסכים לכל תנאי שתרצי, רק תישארי." התחינה בעיניו היתה אמתית וקאמי חשבה בחיבה שאין הרבה אנשים כמוהו, והצורך להגן עליו מפני כאלה שעלולים לנצל אותו התעורר בה.
"האמת היא, שאני נואשת לעבודה בעצמי, כך שאשמח להישאר." ענתה.
שניהם חייכו בזמן שהוא משך לעברם את אחד השקים שהיה מונח בפינה, ולאחר מכן ערמת בקבוקונים וכפות מדידה מהארון הצר.
"שנתחיל?"