בחצות הלילה

בחצות הלילה היא קמה לתחייה.
השקט מסביב היה מהפנט. נשימותיהן של הילדים הקטנים,נחירות של הילדים הזקנים היא שמעה הכל.
מי שהיה קם פתאום,היא הייתה ניראת לו כהזיה ותו לא.
בשמלתה הלבנה התהלכה,הבית הזה לא השתנה הרבה מאז שהיא הייתה חיה.
היא עדיין זוכרת את הזמן שלהם ביחד.
הריצות על החוף,
הנשיקה הראשונה,
הנשיקה האחרונה.
היא מתהלכת,רוצה למצוא את חדרו ולראות אותו,למרות שהיא יודעת שהוא מחובק איתה.
אולי היא רוח,אבל את העצב היא הרגישה.
ואולי זכרה אותו מרגעים מהחיים שלה.
הגוש התקוע בגרון שמחפש את דרכו החוצה.
היא ליד דלתו.
לא כל כך נורא להיות רוח,יש יכולת להיכנס ללא לפתוח את הדלת.
וכן הם היו מחובקים.
היא התיישבה בכיסא לידו,ואור הירח האיר את פניו.
את הפנים שהיא הכי אהבה בעולם,שהיא חשבה שהם הכי יפות בעולם.
היא זוכרת איך שהיא בחרה את השמלה.
היא לא הכירה בקלישאה 'היום הכי מאושר בחיי',אך ההרגשה הייתה נפלאה.
היא נראתה טהורה,זכה ומאושרת. היא נתנה חיוך נדיב למראה שממולה.
"מדהים,הכלה הכי יפה שהייתה לי",שמעה מהצד של בעלת הסלון.
שקרנית או לא,משום מה היא האמינה לה.
"טוב אני אקח אותה",אמרה בשמחה.
בזמן שבעלת הסלון ארזה בשבילה את השמלה,היא התבוננה במראה.
היא לא הייתה יפה במיוחד,אולי בכלל אפילו לא קצת. אבל היא האמינה שהוא מצא חן כלשהוא בפניה.
שערה היה שחור שהגיעה קצת אחרי כתפיה,עיניה היו חומות ללא הבעה מיוחדת,אבל הוא אהב אותה היא ידעה זאת.
"הנה השמלה,הקבלה והכרטיס אשראי",חזרה בעלת הסלון עם שקית נייר והכרטיס.
עכשיו היא אדומה השמלה,רובה.
הדם נתן לה גוון חי,ולא כמו שאמא שלה אמרה שהיא נראתה חיוורת מידי בה
היא המשיכה להתבונן בפניו אך העצב נשאר בפנים.
היא יפה חברתו החדשה,הרבה יותר ממה שהיא הייתה.
מגיע לו אחת כזאת,היא משתווה לו ביופי,הם זוג משמיים,לא מה שהיא והוא היו.
ביום החתונה היא נכנסה ללימוזינה שהזמינה אימה,היא עצמה לא רצתה 'שואו',חתונה היא אקט של איחוד אהבה,לא הצגה.
בסוף היא הסכימה לדברי אימה,'חתונה זו חתונה,היום היא מאושר בחייך צריך להיות מפואר,לא משהו מסכן כמו שאת עושה מהכל'.
היא זוכרת מעט מהחתונה,הטבעות שבירת הכוס,הכל עבר מהר.
"אני מאושר,אני אוהב אותך",נישק לה על הלחי בזמן שהם נסעו לאולם,הוא החזיק את ידה.
כן יכול להיות שזה הרגע שהיא זוכרת הכי טוב,המילים שלו עשה לה את ההרגשה הכי טובה בעולם.
ואז הכל נהיה חשוך.
היא גם זוכרת שהיא פקחה עין אחת,בקושי לאט לאט,אור בוהק ופנים של גבר תקועים לה בפרצוף:"את שומעת?"
היא שמעה,אך אינה יכלה להגיד מילה.
הכאב החזק היכה בה,אבל היא חשבה מה קרה לו.
אחרי זה היא עצמה את העין חזרה לשינה ארוכה.
"לא,מורן לא,תציל אותה תעשה משהו",הוא אמר בחלום.
זה היה הסימן שהעצב יכול לפרוץ החוצה,והוא פרץ.
השיחה האחרונה שלהם,כשהיא הייתה בחיים,הייתה אופטימית,הוא באמת האמין שהיא תקום משינתה החזקה,הוא חשב שהיא יושנת אבל היא שמעה הכל.
"אני יודע שיכול להיות שאת אפילו לא שומעת אותי",היא שמעה בכי בקולו,"אבל את צריכה לקום מורן,אל תקשיבי להם,הרבה אנשים לא נתנו לה צ'אנס בחיים אבל את הוכחת להם להפך,ועכשיו גם הזמן",הוא החזיק בידה",טוב אהובתי,תקומי,יש לנו עוד הרבה ילדים לגדל,כמו בחלומות שלנו,תקומי.."
הוא קם והדליק את האור,הפנים היפות שלו נגלו לעינייה באור החזק של המנורה,פנים דומעות.
היא חיבקה אותו מאחורה,ראשה היה על כתפו: "עוד פעם סיוט עליה?"
"אני לא יכול יותר,אני מרגיש אותה בכל מקום..",היא יצאה מהחדר היא לא יכלה לשמוע עוד.
היא השאירה לו מכתב,ובו היא כותבת שהוא ימשיך הלאה.היא נכנסה בבוקר לפני שקם,ושמה את המכתב על השידה.
היא ידעה שהיא סיימה הכל פה,זה הזמן שלה להמשיך לאור.