סיפור הנפילה שלי – י'

י
המשכתי לעמוד ולהתלבט. אילו רק הגשם היה פוסק, היה לי קל יותר להעריך את מצבי. לא רציתי להראות יותר מידי פגוע כדי שלא יחשבו שאני סתם מנסה לעורר רחמים, אבל היה לי קשה מאוד לעמוד יציב. הכאב גרם לי לחוסר-מנוח. בכל זאת, לא הצלחתי לגמרי להסתיר. מידי פעם כופפתי את ברכיי והנמכתי קומתי ארצה. מישהו שאל אותי אם אני בסדר. אמרתי שכן והוא הלך. מישהו עמד במקום ממש טוב שרציתי לעמוד בו. זה היה מקום מסוכך לחלוטין, מוגן לגמרי מהגשם. אילו רק היה יוצא לרגע ומאפשר לי לעמוד שם, זה היה יכול לעזור לי כל כך. אבל הוא המשיך להיות שם ולדבר בטלפון. ניסיתי לשדר את המסכנות שלי, אבל זה לא עבד. "כנראה לא מספיק מסכן" חשבתי לעצמי. ואז קיבלתי טלפון ממד"א. כנראה אחרי שמסרתי נקודת ציון שלי, אישתי יצרה קשר איתם. ואם אני זוכר נכון, גם קיבלתי וואצאפ מהם. התלבטתי אם לענות. כל פעולה הייתה קשה לי. בשארית כוחותי דחיתי את השיחה. בדרך כלל אני מתקשה מאוד לקבל החלטות, אבל הפציעה הארורה הזאת עשתה את זה לכל כך הרבה יותר קשה. הרגשתי שאני מוכן לעשות הכל כדי לא לקבל החלטה, שום החלטה, אפילו אם זה אומר להתבוסס בדמי. היה לי קשה לצעוד כי הנעליים היו כבדות מרוב ממטרים וגם הבגדים. אבל הצלחתי לחזור לאופניים. התיישבתי. בדקתי שהטלפון לא שבור. למרבה הפלא הוא לא נשבר בכלל, אפילו שהיה בכיס המכנסיים השמאלי, הצד עליו נפלתי. ניסיתי להבין אם אני מנסה להיות גיבור, אבל לא הייתי בטוח. בכל אופן, ניסיתי לא לתת לכאב להכתיב לי. התקשרתי שוב לאחי. אין מענה. אני פשוט אלך ככה עם היד כפופה על החזה, במצב הזה כמעט שאין כאב. רק קצת קשה לנשום. יש לי איזה משהו בחזה. אני פשוט אלך לי ואגיע ככה הבייתה ומחר הכל יעבור.