במה מאולתרת – פרק 8

פרק 8 – יום נפלא~

"אני אהרוג אותו. אני נשבע שאם הוא יופיע מולי מחר בלי הסבר הוא לא יופיע יותר בחיים." גיא סינן את אותם משפטים במשך כל היום, כשמיכאל לא הגיע לשש השעות הראשונות ולא הראה סימן חיים אחר. 

נועה התחילה להתעלם ממנו בשלב מסוים. גם כשהוציא לה את האזניות, היא העיפה לו את הכאפה של חייו וחזרה לענייניה. 

כשהיום נגמר גיא הרגיש על קוצים. רק בנס הצליח להתאפק ולא להבריז מהשעות האחרונות והוא היה חייב לפרוק עצבים. לא משנה איפה, אבל מומלץ על מיכאל. הבעיה הייתה, שהבן-של-מוכרת-אוכל הזה המשיך לסנן אותו. לדעת גיא, בעקבות המעשה החצוף, התייצבות בפתח ביתו זה מעשה נבון במיוחד.

לרגע הוא חשב שדפק חזק מדי, כי כל הדלת הזדעזעה במקומה, אבל זה לא באמת שינה לו. הילד ברצינות סינן אותו במשך יום שלם. הוא לא התחבר לווטסאפ מאז שמונה בבוקר והשעה הייתה כמעט חמש אחר הצהריים. גיא לא רצה להודות בזה, אבל הוא התחיל קצת לדאוג.

הוא עמד מול הדלת במשך לפחות חמש דקות עד שמישהו פתח אותה, ולרוע מזלו זו הייתה ילדה קטנה, הגיעה לו בערך עד המותן, שדמתה למיכאל בקטע מפחיד. "מי אתה ומה אתה רוצה?" אם מבטים יכלו להרוג, גיא נשבע שבטח היה שוכב שם מדמם כבר מזמן. מה עובר על הילדים הקטנים בבית הזה?

"מיכאל בבית?" שאל וגייס את כל כוחו לחייך מולה. 

"לא." הייתה התשובה שקיבל, ואז הילדה טרקה לו את הדלת בפרצוף.

"יופי של אחים יש לך, מיכאל," מלמל לעצמו וסב על עקביו בכוונה לחזור לביתו.

"אני יודע, אה?" קול מאחוריו הבהיל אותו כהוגן והוא הרגיש איך ליבו עושה שלוש סלטות באוויר לפני שחזר למקומו, עדיין דופק כמו משוגע.

גיא נעץ במיכאל מבט זועם. "אלוהים אדירים, מיכאל, כמעט חטפתי התקף לב בגללך," סינן. "יכולת לפחות לתת סימן חיים."

"אה." פניו של מיכאל נפלו לרגע. "חשבתי זה בגלל שדיברתי מאחוריך." ציין. "בכל מקרה, ממתי אני צריך לדווח לך על כל דבר שאני עושה?"

"אתה לא. אני בסך הכל אומר שזה יכול היה להיות נחמד, אתה יודע. נעלמת ליום וחצי ולא ענית לאף שיחה או הודעה שלי…"

"סליחה באמת שיש לי חיים, בניגוד אליך."

"תסלח לי?!" מה הקטע, הוא בא כדי להטיף לו? גיא לגמרי חשב שזה התור שלו הפעם. "אני מנסה לשרוד ארבע יחידות ואתה גאון של חמש, אל תדבר איתי על חיים."

"בסדר. אני יכול להיכנס לבית של עצמי? אתה קצת חוסם את הדרך…" ובלי לחכות לתגובה הוא עקף אותו ונעלם מאחורי הדלת, מופיע שוב לאחר רגע. "אתה יכול לצלם לי מה שפספסתי היום? תודה." ואז הדלת נסגרה שוב, מותירה את גיא בוהה בדמות הרפאים של הילד החצוף הזה. 

מי יישמע, מיכאל התנהג כאילו הוא מינימום גאון הדור. הוא ברצינות חשב שגיא אשכרה העתיק את כל מה שהיה במשך שש שעות?

ביום למחרת גיא הקדים. בפעם הראשונה בחייו הוא הגיע לבית הספר בשבע וחצי ולא עם הצלצול. הוא ראה את מיכאל יושב במקומו הרגיל ועמד לגשת אליו, כשאחד מילדי כיתתם משך אותו לאחור. "מה אתה עושה איתו?" שאל. היה משהו רע מאחורי השאלה שלו. 

"למה אתה מתכוון?" שאל והשתדל להיראות כמה שיותר תמים בקשר לעניין. למען האמת הוא באמת לא הבין מה הבעיה עם זה שהוא מדבר עם מיכאל או בכלל מסתובב איתו. כבר כמה ילדים מהשכבה הספיקו לשלוח לו הודעות בנושא, אבל הערס צעצוע הזה היה הראשון ששאל אותו את זה בפנים.

בן כיתתו, שלגיא לא היה נעים להודות שאין לו שום מושג איך קוראים לו, נעץ במיכאל מבט דיי גועלי, ואז החזיר אותו לגיא. "הוא הומו." משך בכתפיו, כאילו זה מסביר הכל. 

"אוקי, ו…?" גיא השתדל להסוות את ההפתעה שלו. הוא כמובן לקח את דבריו של הילד בעירבון מוגבל, אחרי הכל כמות השמועות שרצה בבית הספר הזה לא הגיונית, אבל עדיין. מיכאל? הומו? הוא לא שם לב לזה. בכלל. ובהחלט לא היה מעוניין לשמוע את זה מערס צעצוע של בית ספר, אבל זה לא מנע ממנו להתעצבן. הוא לא הבין מה הבעיה שיסתובב איתו. כאילו… מה, הוא אמור לפחד ממנו או משהו?

המרוקאי בפוטנציה הביט בו במה שהזכיר יאוש, ואז הוסיף לדבר בנימה הערסית המתנשאת. "מה 'ו…'? אמורה להיות עוד סיבה?" גיא רצה לקחת כיסא ולהעיף לו על הראש מרוב טמטום.

אבל הוא לא עשה את זה. הוא נתן לאייקיו שלו לנזול מתוך ראשו באיטיות וחיפש דרך טובה להיפטר מהילד. "אני מניח שכן. הוא עשה לך משהו שאתה סולד ממנו כל כך?" שאל, ואז הגיע למסקנה שהוא לא שש במיוחד לתשובה. "יודע מה, לא משנה. יום טוב!" אמר והתרחק ממנו במהירות, לפני שיספיק לגרור אותו לעוד שיחה חסרת פואנטה.

להפתעתו הייתה זו נועה שתפסה אותו לשיחה שנייה לפני שאמר שלום. "מה לך ולניב?" 

"אז זה היה ניב. טוב לדעת." משהו התחבר בראשו של גיא. כן, ניב. שם ערסי ממוצע. "אנחנו מורידים אחד לשני את האייקיו בצורה הדדית, אני מניח," השיב. מיכאל פלט צחקוק ממקומו ליד השולחן. "מה מצחיק?" 

"אתה," השיב ברוגע וחזר להתעסק במה שזה לא היה שהתעסק בו עד אותו רגע. גיא פזל לעבר הנייר המקושקש על שולחנו וניסה להבין מה בדיוק הוא רואה. "ותר כבר עכשיו, זה לא יצליח לך."

גיא גלגל את עיניו מולו והתיישב במקומו בשורה הקדמית. הניב הזה בזבז לו שתי דקות מהזמן הפנוי, ואחרי חמש דקות הליכה רק כדי להגיע לכיתה והעובדה ששכח את הספרים שלו בלוקר ונאלץ לרדת ולעלות הכול מחדש יצא שלמרות שהגיע חצי שעה לפני, עדיין לא היה לו זמן לכלום. הוא התחיל להבין מה מניע את מיכאל להגיע לבית ספר כל כך מוקדם בבוקר.

הצלצול גם כן לא איחר להגיע, וכבר התחיל לו שיעור לשון מייגע.

"אני נשבע, ביסודי אמרו לי שתיאור זה שם תואר," הכריז גיא מול רועי ומיקה לאחר שהשיעור נגמר והוא גרר את עצמו לפינה שלהם. הם היו שם, כמובן, כמו כל הזמן. זה רק הוא שהפסיק להגיע משום מה. 'משום מה', כן בטח. הוא היה עסוק בלשכנע את מיכאל לא להבריז לו בסוף השבוע. הילד פשוט לא הפסיק לנסות למצוא תירוצים למה לא, למרות שהוא הבטיח, וכשלא חיפש תירוצים גיא עדיין יכל לראות את גלגלי המוח שלו מסתובבים שם בפנים. הוא בטח חשב בו זמנית גם על התנאי הזה שלו. 

"מה עם ההופעה הזאת, אגב? קורה איתה משהו?" רועי החליט להטיל את הפצצה וגיא רק נעץ בו מבט. "מה?" הוא ניסה להיתמם והביט במיקה, כאילו היא זו שתציל אותו.

אז גיא נאנח, וחייך. "זה יקרה. אני אקשור אותו לכיסא אם אצטרך, אבל זה יקרה."

ואז מיקה, כן כן היא, החליטה לנעוץ בו מבט. מבט מאוד מאוד סקפטי. "אתה נשמע כמו מטורף בפוטנציה," הפטירה ושינתה תנוחה על הספסל. גיא נאבק בצורך להטות את ראשו כדי להבין מאיזו זווית בדיוק הוא אמור להביט בה.

"סתמי." 

"שמעתי שדיברת עם ניב היום בבוקר!" נראה כאילו רועי נזכר במשהו. "מה לך ולו?"

גיא צמצם עיניים לעברו, יותר משכבר היו מצומצמות בטבעי. מה יש לכולם? כאילו מה הוא כבר עשה, דיבר עם ערס? "שום דבר מיוחד." קווצת שיער כחלחלה הפריעה לגיא בזווית עינו והוא הסיט אותה הצידה. "סתם, הומופוב דפוק. הוא לא יודע אפילו ממה הוא מפחד."

"אתה מסתובב עם גיי?" למה הוא נשמע מופתע כל כך? גיא היה בטוח שרועי דיי בקיא בענייני התיכון הזה.

"אני… לא ממש יודע. אולי הוא סתם סטיגמטי, אבל נראה שהוא דיבר על מיכאל."

"אה. טוב, מיכאל הוא בלוק שחור. האדם היחיד שהוא מדבר איתו זו נועה, ואתה, עכשיו. למה הוא מדבר איתך באמת?"

"כי… אני מכריח אותו?"

"אתה לגמרי נשמע כמו פסיכופת בפוטנציה, מסכן הילד." 

"ואת באמת צריכה לסתום."

מיקה רק חרצה לו לשון והלכה, כנראה חזרה לבניין של י"ב.

"תודה באמת, גיא." סינן אליו רועי והלך גם הוא. לא לפני שהוסיף, "דווקא חשבתי שהלך לי טוב הפעם…"

גיא בהה בשניהם מתרחקים בעיניים פעורות ותהה לעצמו, מה לעזאזל הוא קשור במה שהולך ביניהם?
כמובן שלהתעכב על זה לא היה עוזר לו, הוא העדיף לחזור לכיתה ולהמשיך לשכנע את מיכאל לוותר על התנאי וגם לבוא להופעה. 'הופעה', כן בטח. בית קפה מסכן עם שישה שולחנות בקושי ובמה מאולתרת עם מערכת הגברה קטנה – 'הופעה'. מי כבר יזהה אותם, בכל מקרה, דוד שלו? הוא בקושי מזהה את עצמו בלי זקן.

אולי הוא פשוט ילך. זה נראה כמו רעיון נפלא. היו לו עוד שעתיים שלמות לבהות בקירות ולתת לחומר לגלוש פנימה ומחוץ לראשו, ועוד היסטוריה. היסטוריה! מי המטומטם שהחליט למקם שעתיים היסטוריה בסוף היום?! כן. הוא ילך, זה לא באמת יפריע למישהו. השומר גם נותן לו לצאת בלי אישור כי הוא אחלה בן אדם.

"היי!" נשמעה קריאה מאחוריו כשכבר יצא מהשער ופנה לכיוון תחנת האוטובוס. בקור הזה, רק אידיוטים ילכו ברגל חצי שעה. 

גיא סובב את ראשו להביט בבעל – או בעלת, הקול היה נשי למדי – הקול והופתע לגלות שהוא מזהה את זו שהתקדמה לעברו במהירות. מאוד מהר. מי הולך כל כך מהר בימינו? "אלה? מה את עושה כאן?" שאל בפליאה וחיבק אותה בחום כשהגיעה.

"עברתי הנה לפני כמה ימים, חיפשתי אותך ולא מצאתי. באיזו כיתה אתה?" שאלה וגיא הרגיש את החיוך שלה בתוך החיבוק.

"חמש, איזו את?" 

"שלוש. לא פלא שלא ראיתי אותך." צחקקה. 

גיא הרחיק אותה ממנו, למרות החום שהתפשט בגופו לנוכח המגע. "אבל מה… מה? מה את עושה כאן? חשבתי עברת לעירוני ד'." היא אמרה את זה, הוא לא חשב שתחזור.

היא חייכה אליו ונראתה, לגיא לפחות, באמת שמחה. לא היה אפילו שביב עצב מאחורי עיניי הענבר האלה. "שיניתי את דעתי בסוף. אני מעדיפה להיות במקום עם יותר אנשים שאני מכירה." 

"טוב. אני ממש שמח ששינית את דעתך." הוא לא הצליח למחוק את החיוך הרחב מפניו, למרות ששרירי הלסת שלו התחילו לכאוב. הם לא דיברו כבר יותר משנה ופתאום היא מופיעה לה, פשוט ככה, באמצע החורף. והיא אפילו השאירה את החום הטבעי בשיער ולא צבעה, כמו שביקש ממנה! 

"אתה בוהה לי בשיער," ציינה ומשכה מעט את שולי מעילה כמנסה להתחמם. "ביקשת שלא אצבע, אז לא צבעתי. חוץ מזה, ההורים שלי היו מגרשים אותי מהבית אם כן." צחקה, אבל זה היה נכון. 

טרטור מנוע הגיע לאוזניו של גיא ולאחר רגע הוא התחיל להשתעל מהעשן הסמיך. אוטובוסים מזורגגים. הוא שנא אותם. "טוב, זה הקו שלי." מלמל ונכנס בדלתות, מנופף לה לשלום, עדיין מחייך. קשה להפסיק לחייך כששמחים, אה? 

אבל, כמובן שמשהו חייב להפריע. מישהו, ליתר דיוק. מיכאל, בהכי מדויק שיש, שהחליט להתקשר אליו בשניה שמצא מקום לשבת. "אה, מיכאל?" המהם בחוסר עניין. מה לו ולילד הזה עכשיו? הוא מבריז, מיכאל לא, שיעזוב אותו פעם אחת, דבק מדבר.

"ההופעה עוד… יומיים, נכון? אמרת שישי." הוא נשמע מהוסס משהו.

"…כן. יש עם זה בעיה?" כמובן שיש, טמבל, כמובן שיש. הקול הפנימי התחיל לדבר בתוכו ולהציק לו על זה שהוא מכריח את מיכאל להופיע למרות שהילד לא באמת רוצה. הוא היה חלש ועמום אי שם במעמקי האכפתיות שלו, וקול צייד הכישרונות העיקש גבר עליו בקלות. 

"לא… לא. סתם, רציתי לוודא. ביי." ואז הוא ניתק. אפילו לא נתן לו זמן לפעור פה או לבלוע זבוב, כי הפה שלו נפער כאילו הוא מינימום היפופוטם. הוא… מיכאל, הרגע הביע הסכמה להופיע? הוא לא הביע התנגדות באף דרך שהיא, אז זו חייבת להיות הסכמה, נכון?

"תפסיק. אתה מחייך יותר מדי היום. דוחה." אבל גיא לא הצליח למנוע מעוד חיוך לתפוס חצי משטח פניו.
מיכאל. הסכים. הוא הסכים!

היום הכי טוב שהיה לו. הוא פגש את אלה שוב ומיכאל הסכים. רק חסר שהיה קיץ ולא חורף מקפיא עצמות וגיא היה מקפץ לו באושר מחוץ לאוטובוס, אולי מסתכן במוות, אבל עדיין – יום נפלא זו סיבה מספיק טובה.