סיפור הנפילה שלי

ט
כעת צריך לבדוק אם אני יכול לקום. "כן, בסדר" הצלחתי להגיד, מנסה להטעין במילים יותר מזה. רציתי שהוא יישמע "אבל יהיה נחמד אם תעזור לי קצת". הרגשתי שאני צריך עזרה. אבל הוא כבר היה על האופניים שלו. הצלחתי לקום. הוא סימן לי שאני יכול ללכת לנוח באיזה מקום. שאל אם אני צריך עזרה, אמרתי שלא. שאני אסתדר. האופניים ותיק הטניס היו אחד ליד השני, סמוך לסלעים. יפה שהוא סידר לי אותם כשלא הייתי בהכרה. התחיל להיות לי ממש ממש קר. והכאבים גם התחילו. הרגשתי שאני חייב להתכופף ובקושי יכול להחזיק את יד שמאל. חייב לכופף אותה. ניסיתי למצוא מחסה מהגשם, שכעת המטיר ללא רחם. אם רק יחדל הגשם, אוכל להעריך טוב יותר את מצבי ולפעול בהתאם. אולי זה לא הזמן להיות גיבור. למרבה הפלא, הטלפון שהיה בכיס המכנסיים שרד. לא רק ששרד, היה ללא פגע. התקשרתי לאחי הוא לא ענה. התקשרתי מספר פעמים ועדיין אין מענה. טוב, אלת הגורל לא תיתן לי להיחלץ בקלות מהסיפור הזה. אני לא אכנס לאוטו שלו עם האופניים ופשוט אסע משם. זה חייב להיות יותר סבוך מזה. אני אתקשר לאישתי. הדיבור היה לי מאוד קשה, אך לא ידעתי אם זה מהקור, מהטראומה או מהלחץ בחזה. הצלחתי להגיד לה שנפגעתי קשה. התלבטתי לגבי בחירת המילים. כי זה לא באמת "קשה", כמו מישהו שחטף קליע באחד האיברים החיוניים. אבל ביחס לנפילה מהאופניים, או לפציעות רגילות, זה קשה. ככל שעבר הזמן, הרגשתי בטוח יותר להשתמש במילה "קשה". היא הציעה להזמין אמבולנס, אבל לא הצלחתי להגיד בודאות שהפציעה שלי לא תאפשר לי לחזור הבייתה. ולא ידעתי מה בדיוק קרה. לא רציתי סתם להגיע לבית חולים ויסתבר שזה איזה משהו מינורי. אני לא אוהב לעשות מעשים דרמטיים בלי הצדקה, או לפחות לעשות אותם כשיש להם איזו הצדקה אסתטית. רק שהגשם הארור הזה יפסיק כבר. כולי הייתי רטוב וחבול. אם רק היה יבש, פשוט הייתי חוזר. והגשם חלחל מבעד למתקן השעשועים מעץ. ראיתי כמה רוכבי אופניים עומדים מתחת למחסה והצלחתי להגיע אליהם ולעמוד לידם. ואז הרגשתי שקשה לי לעמוד, שאני חייב להתכופף. רק הקור הזה חלחל לעצמות ללא רחם.