פיית פורים – פרק 5 – מסיבה

כשאנשים נכנסים לבית שלהם הם בדרך כלל נכנסים למקום אותו הם מכירים היטב ובו הם מרגישים בטוחים ואהובים. במקרה שלי, עמדתי להיכנס למה שאמור להיות הבית שלי (לפחות לתקופה הקרובה) אבל לא הכרתי אותו, האנשים שבו לא הכירו אותי וודאי שלא יכולתי להרגיש בו בטוחה ואהובה (בטוחה ואהובה, כן, אני חייבת להתרגל ללשון נקבה כדי לא לעשות לעצמי בעיות אחר כך, גם ככה ההשתלבות בבית של רעות הולכת להיות קשה).
עוד לפני שנכנסתי לבית התחלתי לגשש בתוכי אחרי קסם הפיות, ורק כשהרגשתי אותו מתחיל לעלות נכנסתי פנימה. "רעות? איפה היית עד עכשיו? אמרתי לך שאני צריכה שתעזרי לי בבישולים!" אמא של רעות אמרה מהמטבח בקול נרגז, ואני נזכרתי במריבות שראיתי בוואטצאפ של רעות. כנראה שככה נראים היחסים ביניהן. "הייוש אמא, סיימתי משמרת בעבודה וישר באתי, אני רק שניה שמה את הדברים בחדר וכבר באה". התחלתי להשתמש בקסם הפיות כדי שאמא של רעות (אולי אני צריכה לחשוב עליה כעל אמא מעכשיו? זה כל כך מוזר!) תחשוב שהקול שלי נשמע כמו רעות. קיוויתי שאני באמת מדברת בסגנון אופייני לרעות. רק חסר לי שהיא תקלוט שמשהו מוזר.
החדר של רעות היה (כמו שכבר קראתי) משותף לה ולאחותה לילך. היה קל לזהות את רעות בתמונות הרבות שהיא תלתה בחצי שלה בחדר. אני אצטרך מתישהו לשנות את התמונות האלה, אבל כרגע צריך לחזור למטבח מהר לפני שאמא תתחרפן עליי. נכנסתי למטבח והפעלתי את כוח הפיות בצורה הכי מדויקת שיכולתי. "אני פיה, וכדי להצליח בתפקיד שלי אני חייבת שאמא תחשוב שאני רעות" חשבתי בניסיון לדייק את הקסם, למרות שלא היה לי ברור כל כך מה התפקיד שלי בתור פיה. בכל אופן, הקסם עבד, ואמא של רעות, עדיין קצת נרגזת, שיתפה אותי בבישולים בטבעיות.
אחרי שסיימתי לעזור עם הבישולים חזרתי לחדר והסתכלתי בטלפון שלי. ראיתי שם הודעה חדשה מעינת, חברה של רעות. "ממצב? שומעת? מצאתי מסיבה מזה שווה במועדון "הגילדה" הם נותנים לבנות להיכנס בחינם! שאלתי את לינוי והיא גם רוצה לבוא, את באה איתנו?". אוי, רק זה חסר לי. ללכת עכשיו למסיבה בתור בת. אבל לא רציתי להתחיל את התקופה שלי בתור רעות בהברזה לחברות, אז עניתי רק "כן בטח".
נזכרתי שגם עינת ולינוי זוכרות את רעות עם המראה האמיתי שלה, ואני אצטרך לשנות גם את הזיכרון שלהם. איך אני אוכל לשנות את הזיכרון לכל כך הרבה אנשים? ואז חשבתי על רעיון: בעזרת שימוש מורכב בקסם הפיות שיניתי את תמונת הפרופיל של רעות בוואטצאפ לתמונה קסומה שלי, כך שכל מי שמסתכל בתמונה יחשוב שרעות תמיד נראתה כמוני. אחרי זה הפעלתי קסם דומה על כל התמונות בחדר שלי והופ! במקום רעות בתמונות ניצבתי עכשיו אני (עד כמה שאני יכולה לזהות את עצמי בתור הבחורה הבלונדינית הזאת, כמובן). הקסמים עייפו אותי מאוד, והיה קשה לי לחשוב על מה שעוד מצפה לי היום: ארוחת שישי חגיגית את המשפחה (בשביל זה נועדו הבישולים) ואחרי זה צריך להתארגן מהר (יחסית לבת, ועוד יותר לבת "חדשה" כמוני שאין לה מושג איך בנות מתארגנות למסיבה) למסיבה.
עד הארוחה הספקתי להכיר את לילך, האחות הקטנה של רעות, והייתה לנו שיחה נחמדה דווקא, ואת אבא שלה, שבעיקר התעלם ממני. הארוחה עצמה עברה בצורה סבירה, למרות שאמא עדיין הייתה קצת עצבנית ועוקצנית ואבא כעס על לילך כשהיא העירה עליו משהו בזלזול.
אחרי הארוחה הייתי צריכה להתמודד עם הדבר האמיתי: איך לעזאזל אני אמורה להתארגן למסיבה? קיוויתי שהחלק הזה בלהיות בת ייחסך ממני. דבר ראשון נכנסתי להתרחץ, את זה לפחות אני יודעת לעשות. אבל אני חופפת ראש? אני לא רגילה להתמודד עם כמויות השיער הזה! ניסיתי להיזכר במה שאני יודעת על שימוש במרככי שיער, ולהפתעתי איכשהו החפיפה הרגישה לי טבעית. היה נראה לי שהפיה שבי נכנסה לפעולה, והיא יודעת דבר או שניים על לתפקד בתור אישה.
אחרי שהתרחצתי הייתי צריכה להתלבש, להסתרק ולהתאפר, וכל אחד מהשלושה נראה לי מוזר. נעמדתי מול הארון של רעות והסתכלתי על השמלות שבו. כמעט התפתיתי לוותר ולבוא למסיבה עם מכנסיים, אבל אמרתי לעצמי שחבל סתם לעשות בושות, ועדיף לנסות פעם בחיים להיות נשית. ראיתי בארון שמלת קטיפה שחורה עם כתף אחת חשופה שהייתה נראית לי מעניינת, לבשתי אותה והסתכלתי במראה. וואוו, אני חייבת להגיד שאני נראית יפה. עד עכשיו לא כזה התייחסתי למראה שלי, אבל תמיד אהבתי בנות עם שמלות קטיפה, וכשראיתי איך השמלה מחמיאה לי הרגשתי קצת מרוצה ממה שהקסם עשה ממני.
החלקים של התסרוקת והאיפור היו יותר מסובכים. לא היה לי מושג איך עושים פן ומתאפרים, ולמען האמת, תמיד החשבתי את הדברים האלה לדברים מגעילים של בנות, שאני מעדיף לראות את התוצר הסופי שלהם ולא יותר. למזלי, לילך עזרה לי עם כל הדברים האלה, תוך כדי שהיא צוחקת על איזה מבולבלת נעשיתי פתאום. גם האינטואיציה הפייתית שלי עזרה לי, ולהפתעתי די מהר הצלחתי לתפוס את העניינים בעצמי. יותר מזה, במקום הגועל שחשתי מקודם גיליתי עכשיו שלאיפור יש ריח ממש טוב והפן אולי חם אבל עושה נעים בשיער. יכול להיות שהגועל שהרגשתי היה סתם דעה קדומה?
אחרי שהייתי מוכנה ירדתי לפגוש את עינת ולינוי ולקחת איתן מונית. כשיצאתי מהבית הרגשתי פתאום כמעט עירומה. בניגוד לדרך הביתה, עכשיו לבשתי בגדים נשיים מאוד וקצת חשופים והייתה לי תחושה כאילו זאת לא באמת אני, או לפחות שאני בתחפושת גרועה יותר מתחפושת הפיה.
"הו, מהממת אחת!" החמיאה לי עינת, ואז הוסיפה, ספק כמחמאה ספק כתלונה, "הלוואי שאני הייתי נראית כמוך". "די נו, גם את נראית מעולה" אמרתי, למרות שלא יכולתי להכחיש בליבי שעינת באמת נראתה פחות יפה ממני. לינוי לעומת זאת נראתה טוב למדי. היא הייתה בחורה רזה עם שיער שחור ארוך וחלק, בדיוק הסגנון שאני אוהבת בבנות, אבל איכשהו לא הרגשתי שום דבר כלפיה כשראיתי אותה. יכול להיות שהקסם שינה גם את המשיכה שלי? מה עוד אני אגלה על עצמי?
במונית יחד עם עינת ולינוי תחושת המבוכה שלי ממקודם התפוגגה לגמרי: פטפטנו כל הנסיעה כאילו היינו באמת חברות ותיקות. לצערי, המבוכה שלי חזרה בכל הכוח כשנכנסנו למועדון. אף פעם לא אהבתי במיוחד מועדונים. הרעש, הצפיפות והחושך תמיד הפריעו לי. אבל עכשיו התווספה לכל אלה תחושת זרות מוחלטת, של גבר שכלוא בגוף של אישה יפה שעשרות גברים שוזפים בה את מבטם.
לינוי ועינת הלכו לשתות משהו בבר ואז ישר הלכו לרחבת הריקודים, משאירות אותי ליד הבר. הייתי נבוכה ולא היה לי מושג מה לעשות. כאילו זה לא מספיק, מישהו לידי דיבר אליי: "תגידי, אבא שלך גנן?" הסתכלתי וראיתי גבר גדול וקצת מפחיד מתיישב לידי. אוי לא, הוא חייב להתחיל איתי בצורה הכי נדושה בעולם?
"אבא שלי אינסטלטור" עניתי בציניות. זה לא עזר. "היי ברמן! תמזוג לבחורה היפה הזאת צ'ייסר על חשבוני", הבחור הגדול ניסה להמשיך. למזלי פתאום שמעתי עוד קריאה אליי: "היי יעל, ככה אני הולך לשנייה לשירותים ואת ישר הולכת עם מישהו אחר?" הבחור שדיבר התקרב אליי וקרץ לי בעינו. הבנתי את הרמז. "מצטערת, חבר שלי כאן" אמרתי לגבר הגדול ביובש והלכתי עם הבחור השני. אומנם גם הוא זר מוחלט אבל נראה פחות מפחיד. וחוץ מזה הוא נראה לא רע, זה גם אומר משהו, לא?
"לא קוראים לך יעל, נכון?" "לא, אבל תודה שחילצת אותי. אני רעות". "ואני גיא, נעים להכיר. רוצה לרקוד?" לא ראיתי דרך טובה יותר להעביר את הזמן, אז הסכמתי.
להפתעתי כנראה שכוחות הפיה שלי עבדו במלוא עוצמתם. רקדתי טוב כמו שלא רקדתי מעולם, ונהניתי מזה. גיא גם התגלה כרקדן טוב, והתנועות שלו היו מתואמות לשלי בדיוק מושלם. הסתכלתי בו בהנאה בזמן שרקדתי. כיף לרקוד עם פרטנר מוכשר, חשבתי, וכיף עוד יותר כשהוא חתיך. חתיך? לרגע הזדעזעתי מעצמי, למה אני מתחילה לחשוב עליו ככה? אבל אחרי שוק של שניה, החלטתי שהכי טוב לזרום עם התחושות שלי, והמשכתי לרקוד בהתלהבות.
הזמן טס בלי ששמתי לב. לראשונה מאז תקרית התחפושת הרגשתי טבעית בתור אישה. נהניתי ממגע השמלה על עורי, מהשיער המתנפנף שלי, מתנועות הריקוד הגמישות של הגוף שלי וממראה גיא הרוקד מולי. כמעט לא שמתי לב כשעינת ולינוי נעמדו בצד, מסתכלות עליי ומתלחששות.
"מצטערת, אני חייבת ללכת" אמרתי לגיא. "אין בעיה" הוא ענה, "אבל… רוצה שנשמור על קשר?" "כן, אני אשמח, היה נהדר לרקוד איתך" עניתי בהתלהבות והחלפתי עם גיא טלפונים. רק בדרך החוצה, תוך כדי שלינוי ועינת מצחקקות על החבר החדש שלי ואני מכחישה, חשבתי לעצמי "חסרות לי צרות שאני מחליטה להתחיל קשר עם בחור?"