לא יודעים כלום

היא אמרה לעצמה שיהיה בסדר.

כשחושבים על זה, אז יהיה בסדר.

למה לא בעצם?

עד עכשיו הכל עבר כמו שצריך, אף אחד לא שם לב, אז גם הפעם יהיה בסדר.

שעתיים לפני היא נעלה את הדלת והתלבשה. הוא חיכה בסבלנות שתסיים ואז התלבש בעצמו. נשיקה על השפתיים כשנפגשו מתחת למשקוף. היא חשבה על זה שהוא בטח עדיין לא יודע שהיא יודעת. הוא חשב על זה שהלוואי והיתה יודעת.

ההורים שלה הגיעו ראשונים. נשיקה על כל לחי לו, נשיקה על כל לחי לה. אחרי הנשיקות אמה הביטה לה בתוך העיניים, לחצה חזק על כף ידה, לא אמרה כלום והלכה לשבת על הכורסא האהובה עליה בסלון.

אין מצב שהיא יודעת, אמרה לעצמה. אין מצב שהיא יודעת…

היא הביטה על אמה מהמטבח. היא שותקת, למה היא שותקת? בדרך כלל היא ישר מתחילה לדבר על עצמה, מספרת על הפרגון שקיבלה בעבודה וכמה המטופלות שלה מתות עליה ואיך הקולגות שלה מתפעלים בישיבות צוות כל פעם מחדש איך שרה, איך את עושה את זה שהן ממשיכות עוד ועוד ולא עוזבות אותך אחרי שנה?

והפעם היא שתקה ועוד בפנים רציניות.

שאלוהים יעזור לי, אם היא יודעת הלך עליי…

הוא הסתכל עליה מהפינה שלו שבין המטבח לסלון.

איך היא לא מרגישה שאל את עצמו. איך היא לא שמה לב שזהו, הוא כבר לא שייך לכאן. אם היתה שמה לב היתה כבר מזמן צורחת וצועקת ובוכה, איך לעזאזל היא לא שמה לב? היה עדיף כבר שהיתה שמה לב ואז או שהסיוט הזה היה נגמר וזהו או שהם היו מצליחים לתקן. היה עדיף לתקן אבל לך תדע…

היא הרגישה את הכורסא בולעת אותה וזה בדיוק מה שרצתה. להיעלם, שלא יראו אותה, שהיא לא תצטרך לראות אותם. זה קרה השבוע, בשני או שלישי מאוחר בלילה, מרוב הפתעה היא לא זוכרת. היא ראתה מישהי יוצאת מהרכב שלו והוא יצא, עמד לידה חיבק אותה והדביק לה נשיקה ארוכה ארוכה על השפתיים.

הלב שלה התכווץ באותו רגע, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. רק שלא יראה אותי… ובשישי אנחנו אצלם, ארוחה וכל הבלגן מסביב… איך היא תסתכל לו בעיניים? איך היא תסתכל לבת שלה בעיניים?

בחיים לא היתה מדמיינת לעצמה שזוהר הוא כזה, בחיים…

הוא הסתכל על חמו, שישב באותו צד של הספה כבר שנים, עם אותה כוס מים ביד ואותו מבע על הפנים, שלא ממש מבינים אותו, משהו שבין ויתור לבין הסכמה… לא ברור. הוא דווקא נחמד, לא מתערב יותר מדיי, לא דוחף את האף, שקט. קל לעבור איתו ארוחה שלמה, לא עושה בעיות. סולידי כזה.

אביה הגניב אליה מבטים. איך היא לא רואה? איך אשתו לא רואה? פסיכולוגית שמיכולוגית, בכולם היא מבינה רק לא בילדה שלה.

כל עיוור היה מרגיש שמשהו כאן כבר לא כמו פעם… הוא רחוק ממנה, היא שקטה מדיי, הוא תמיד קם מהשולחן לפני כולם מתנצל ואומר שהתעייף והולך לישון. בטוח משהו מתבשל שם. אבל עדיף לא להתערב, לך תדע איזה שדים יש שם… עדיף לסתום ת׳פה ולקוות לטוב.

מבטה נודד עליהם לאט, בשקט. רק שהערב הזה יעבור בשלום, שאף אחד לא יגיד משהו, שיישאר כמו תמיד.

בערך כמו תמיד.