סלנדרמן

צעדתי בהיסוס על אדמת היער היבשה.
“ג׳ס…ג׳ס!” צעקתי והבטתי לצדדים.
הערפל הסמיך הקשה על ראייתי. משב רוח קל נשב על עורי החשוף, הרגשתי צמרמורת עוברת בגופי.
ידעתי שלהשאיר את ג׳סיקה לבד עם האמא החורגת המפלצת שלנו היה רעיון גרוע, רטנתי בליבי ובעטתי באבן קטנה שעמדה מלפניי בתסכול.
“נו ג׳ס, זה לא מצחיק”.
נזכרתי בפרצוף המכוער של גרטה בעודי מביטה על העצים
ג׳סיקה אחותי מתעקשת לקרוא לה “אמא” דבר שאני שוללת בכל מחיר.
איך אישה זקנה וממורמרת שהחליטה לקחת אותנו מבית היתומים ומכה אותנו על כל טעות קטנה יכולה בכלל לזכות להיקרא בתואר “אמא”?
רגליי כאבו, כבר כמה שעות שאני משוטטת ביער במטרה למצוא את ג׳סיקה.
“את לא תקבלי אוכל עד שלא תמצאי אותה, פרחחית קטנה!” צעקותייה של גרטה הדהדו בראשי
מיששתי עץ על ידי ונשענתי עליו.
תחבתי את ידי אל כיס מכנסיי והוצאתי את שעוני.
לא ראיתי שום דבר חוץ מעיגול בינוני מחובר לשרשרת.
“לעזאזל, ערפל מזדיין” רטנתי והחזרתי את השעון בחזרה אל כיסי.
החלטתי להתיישב ולעשות הפסקה. לפתע הרגשתי דף בתחתית העץ.
הוא היה דבוק לגזע.
משכתי את הפתק והוא התנתק מן העץ.
ניסיתי לראות מה כתוב בו, אך בגלל הערפל יכולתי רק למשש אותו.
ככה ישבתי במשך כמה דקות ומימשתי את הדף עד שלבסוף הערפל התפזר במקצת.
הבטתי בדף.
בכתב יד עקום וחסר פרופורציות היה רשום בו “אין עיניים, תמיד צופה”
גיכחתי לעצמי. אם הילדים המפגרים שכתבו את הפתק חושבים שהם יפחידו אותי, אז הם טועים.
רגע לפני שתחבתי את הפתק לכיסי ראיתי מזווית עיניי מין עיגול ואיקס בתוכו.
מוזר.
הסמל הזה מוכר לי אבל אינני זוכרת מאיפה.
“אלה בטח שטויות” הרגעתי את עצמי וקמתי מן האדמה בכדי להמשיך בחיפוש.
פתחתי את תיקי והוצאתי ממנו בקבוק מים מעוך, גלגלתי את הפקק ולגמתי כמה לגימות גדולות.
המים הקרים זרמו בגרוני ועברה בו צמרמורת של קור.
“למה לא לקחתי סוודר?” מלמלתי והתחלתי לצעוד בחוסר רצון.
אלפי שאלות התרוצצו בראשי, בניהן גם מה קרה לג׳סיקה ומה לעזאזל חיפשה ביער.
תחבתי את ידיי לכיסיי והרגשתי את הפתק בכיס הימני, ואת השעון בכיס השמאלי.
מיששתי באצבעותיי את השעון והוצאתי אותו.
המחוג הקטן של השעות הצביע על השעה 4, המחוג הגדול של הדקות הצביע על השעה 12 והמחוג הבינוני, של השניות, התרוצץ בין המספרים מבלי לקבוע על איזה מספר הוא רוצה להצביע במדויק.
לאחר שהכנסתי את השעון כחכתי בגרוני.
גרוני התייבש מחוסר מים, והרגשתי את הצמא אך העדפתי לא לשתות בכדי לא להרגיש את אותה צמרמורת נוראית של קור עוברת בגופי שוב וגם בכדי לחסוך מים
לפתע הרגשתי שאני מאבדת שווי משקל ונופלת.
טפחתי על ישבני ופלטתי “איה”.
ברגע שרציתי לראות בגלל מה נפלתי, תקף אותי פחד.
סלע ועליו תלוי עוד פתק
כששלחתי את ידי בכדי לקחת את הפתק זעקה פילחה את השמיים האפלוליים.
מיד זיהיתי את הקול.
“ג׳ס!” צעקתי בחזרה ונעמדתי במהירות.
“הצילו… תעזרו לי!, לא… תעזוב אותי!”
“אה!”
“ג׳ס אני בדרך אליך!” התחלתי לרוץ בכל כוחי לעבר הכיוון שצעקתה בקעה ממנו.
הענפים העבותים והחדים של עצי היער שרטו את פניי ידיי ורגליי. גופי צרב, אך לא עצרתי אפילו לרגע.
“בבקשה! שמישהו יעזור לי!” שמעתי את קולה מייבב וקרב
לאחר כמה שניות הגעתי לקרחת יער.
“ג’קי זאת את?” שמעתי קול חלוש וחסר אונים מאחורייי.
סובבתי את ראשי ופערתי את פי.
ג׳סיקה הייתה תלויה על עץ נמוך, שני ווים הוחדרו לבתי השחי שלה ויצאו מן הצד השני, גופה היה ספוג בדם.
“ג׳ס!” דמעות זלגו מעיניי ההמומות.
“ג׳ס… מה לעזאזל קרה לך?!”
הרכנתי את ראשי אליה
“הוא… הוא תפס אותי” היא לחשה בקול מפוחד ושבור .”הוא בא רק בשבילינו”
“מי זה הוא?” הרגשתי את ליבי הולם בחוזקה.
“סלנדרמן.. הוא.. ” היא השתתקה.
עינייה נעצמו והחזה שלה הפסיק לעלות ולרדת.
“ג׳ס, ג׳ס תעני לי!” טלטלתי את גופה. “ג׳סיקה!” צעקתי.
“אל תלכי”
כרעתי ברך ולחשתי “בבקשה אל תלכי”.
לפתע ראיתי מין חצי עיגול על מצחה. העפתי את שיערה הצחור מפניה בעדינות תוך כדי שאני מנסה לנגב את הדמעות שלי, אין טעם, הן לא מפסיקות לרדת. עין הייתה חרוטה על מצחה.
נזכרתי בהכל.
התחלתי לשמוע צלצולים עזים, הם הדהדו מסביבי והכאיבו לאוזניי
הוא מגיע.
גופי החל לרעוד, לא ידעתי אם מהפחד או מהקור, כנראה משניהם.
הסתובבתי אחורה והערפל הכבד כבר הספיק לבלוע את גופתה של ג׳ס ולטשטש את כל שדה ראייתי
“אתה… אתה לקחת את אחותי ואת ההורים שלי!” צעקתי “אתה לקחת אותם… הרסת לי את החיים!
נשכבתי ועצמתי את עיניי. דמעות מלוחות זלגו במורד לחיי, לאחר מכן עברו לסנטר ואז נפלו מטה, על האדמה.
הצלצול באוזניי היה חזק מתמיד.
פתחתי את עיניי. הוא עמד מולי.
נעלם והתקדם לעברי יותר ויותר. התחלתי לראות את הכל מסביבי מטשטש.
הוא היה ממש לידי, מביט בי בפניו חסרות ההבעה. ראשי פעם והרגשתי כאילו גופי עומד להתפרק, אוזניי צלצלו וכאבו.
התמוטטתי על הרצפה מכסה את אוזניי בכפות ידי. כאב לי כל הגוף.
אני חייבת לעוף מפה , עכשיו , חשבתי.
אספתי את כל הכוח שנותר בי וניסיתי להתרומם אך הרגשתי שגופי בוער מכאב, יותר מדי.
זה לא היה כאב רגיל, זה היה משהו שלא חוויתי בעבר. התמוטטתי שוב על האדמה הקרה, עוצמת את עיני ומתפללת שכל זה בכל זאת חלום בלהות ועוד דקה אקום מכורבלת בשמיכתי.
פקחתי את עיני ועדיין שכבתי שם ,שרועה על הרצפה כשדמותו המעוותת של סלנדרמן מתנוססת מעלי, מביטה עלי בפנים ריקות מהבעה.
כאב לי יותר מדי, אני רק רוצה שזה יפסק, שהכאב יפסיק.
עצמתי את עיניי בכוח ולאט לאט הרגשתי את נשימותיי מאטות, את שריריי נרגעים וגופי חודל מפעולה.
מוחי התרוקן ממחשבות יותר יותר ככל שעברו נשימותיי, עד שהרגשתי שאין לי יותר אוויר לנשום, שאני לא מצליחה..אני לא מצליחה לנשום. ״ג׳ס״ מלמלתי בקול חלוש בנשימה האחרונה שנשארה לי, ועצמתי את עיניי