Slenderman

היא רצה לה ביער, צעדיה נשמעים כדפיקות חרישיות היוצרות הד בין העצים.
שמלת משי מגוהצת תלויה ברשלנות על גופה הצנום.
שערה העבות מתנופף יחד עם הרוח, מפנייה מבצבץ חיוך קטן ופנייה קורנות משמחה.
כפות ידיה העדינות מחזיקות בחוזקה בפתק קטן ומקומט.
“הוא יבוא לפגוש אותי” היא אומרת בלחש ומוסיפה צחקוק.
היא מחזיקה את הפתק ומקרבת אותו לפנייה, בכתב גדול צפוף ולא מובן כתוב:
“בואי לפגוש אותי הערב ביער, אני אהיה החבר שלך ונשחק ביחד.”
היא נעצרת לרגע ומביטה מעלה.
החמה הגדולה יורדת באיטיות רבה ומתחילים להשתרע על השמיים פסים אדמדמים וכתומים.
הילדה פותחת את ידיה ומתחילה לספור באצבעותיה את השניות.
“אחת, שתיים, שלוש” ככל שהמספרים עולים כך גוברת סקרנותה וחיוכה מתרחב
“ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר.” היא מורידה את ידייה ומביטה מעלה.
עלטה כבדה משתרעת בשמיים. הלבנה בוהקת וכוכבים מופיעים בשמיים ככתמי אור קטנים הצובעים את הלילה.
עינייה רושפות משמחה.
היא מהדקת מעט את שמלתה ומביטה לכל עבר.
הזמן עובר.
אין אף אחד.
היא ממשיכה לחכות בקוצר רוח.
אין אף אחד.
גל של רוח נושב על עורה החשוף.
“חבר, אני ישמח אם תגיע עכשיו, אני רוצה שנשחק” אומרת וקולה נשבר מעט במילה האחרונה.
“חבר איפה אתה?” היא שואלת ודמעות מתחילות להצטבר בעינייה
“חבר, אני רוצה לשחק איתך! איפה אתה?” היא מתחילה ליבב.
“אני כאן” קול חלוש ועמוק נשמע לפתע כהד מסביבה.
“איפה כאן?חבר? היא מגמגמת בלחש
“כאן, אומר הקול. תסתובבי.”
הילדה מסובבת את ראשה.
מבין העצים, קרוב לידה, מגיחה דמות בלתי מובנת.
אור הירח מאיר עליה.
דמות גבוהה דמוית גבר, חליפה מהודרת עם עניבה תלויה על גופה.
עור גופה לבן.
ללא אשרת פנים, ללא תווי פנים, ללא פה קול כבד מגיח מתוכה
“בואי נשחק”
הילדה מתקרבת אט אט בצעדים מהוססים.
הוא עומד שם, דמוי פסל מחכה לילדה.
“חבר?” היא שואלת בלחש ושולחת יד.
הדמות מיטשטשת, וחוזרת להיות רגילה.
הוא מהסס מעט, ואז שולח יד ארוכה לעברה.
הילדה מלפפת את ידה בידו. עורו קר כקרח.
היא מיד מושכת אותו בחזרה.
לפתע היער מתחיל לרעוד, נהמות רצחניות בוקעות ממנו.
“אני… אני מצטערת” אומרת הילדה ומרכינה את ראשה בבושה. “פשוט אף פעם לא היה לי חבר אמיתי, אף פעם לא היה לי חבר בכלל”
הוא מתקרב מעט, ועוצר. הוא תכנן מהתחלה, עוד מהפתק להרוג אותה, הוא לא רצה שאף אחד ידע על קיומו. אך עכשיו, הוא מקשיב בעניין לדבריה.
“אמא ואבא מרביצים לי כל הזמן, לפעמים הם נועלים אותי בחדר יום שלם ״ היא החלה ליבב מעט ומיד נרגעה.
“הם תמיד אמרו לי שאסור לי לצאת מהבית לחברים ולעבור על החוקים של הבית אבל גם אם לא עברתי עליהם הם הרביצו לי״ לחשה בכאב.
״מוגנת״ קולו הכבד הדהד באוזניה.
היא הביטה בו במבט תמוהה, מנסה לפענח את דבריו.
הוא שלח ידיים ועטף אותה, מגעו הקר לא הפריע לילדה, להפך, היא הרגישה מוגנת תחתיו.
והם נשארו מחובקים, כשעלטת הלילה הכבדה שורצת סביבם.