משחקי השנאה – פרק 03
(ניתן להאזין להקלטה של כל הפרקים ביוטיוב)
הרוקלאוס נחת עם בנואל ושאר המאבטחים שלו באישון לילה בעיר תל אביב במקום שנקרא איזו כיכר על שם איזה רבין. הרעש החזק של המסוק משך את קהל הבליינים של השעות הקטנות של הלילה. הגיעו יצורי רחוב וחתולי לילה ועופות מוזרים וגם פמיניסטיות.
העיר תל אביב הייתה מקום זר ומעורר חשדות. למרות זאת, הרוקלאוס ומאבטחיו הלכו בנחישות ובגבורה לעבר המטרה. דרכם הייתה דרך פאבים ורחובות, דרך מרפסות בהן היפסטרים ישבו על כיסאות ושיחקו דמקה, דרך נתיבי אופניים ומוזיקה של מועדונים וגלידריות של אחרי חצות. להרוקלאוס היו חושים חדים ומשובחים. הוא הרגיש שקהל גדול עוקב אחריהם.
"עוקבים אחרינו." אמר בתחכום. בנואל ושאר המאבטחים הסתכלו סביב במבט מקצועי וסביר למדיי.
"לא להסתכל אחורה." אמר בנואל. "כמעט הגענו ליעד."
אבל הרוקלאוס לא היה יכול לעצור את עצמו. הסקרנות היהודית שלו גברה עליו. הוא הציץ אחורה וראה מחזה מחריד: בחורה צעירה עם שיער סגול ומשקפיים דיברה עם גבר זקן ומסביר פנים. אבל כאשר הגבר הקשיב לה, שיערו הלבן נהיה פתאום סגול, גופו החל להשתנות. הרוקלאוס, בגלל שהסתכל אחורה, כמעט נתקע בעמוד. הוא קילל את המוסלמים בעזה, הוא הרגיש את ידו של בנואל מושכת אותו קדימה, הוא המשיך להתקדם. בפעם הבאה שהציץ אחורה, ראה הרוקלאוס לא בחורה וגבר זקן, אלא שתי בחורות עם שיער סגול ומשקפיים והליכה מלאה מרצ.
"הפמיניסטיות." אמר הרוקלאוס. "הן מכפילות את עצמן באמצעות תעמולה שמאלנית."
"הגבירו קצב." היה הדבר היחיד שבנואל אמר. והחבורה המשיכה בצעדים מהירים, מבטם קדימה, עיניהם מסרבות להציץ שוב בזוועות שמאחור, עורפיהם מרגישים את המבט היוקד של עיניים רבות ואוזניהם שומעות קול צעדים רבים.
הרקולאוס ומאבטחיו הגיעו אל היעד. שלט עקום הכריז: "מסעדת פוקו." זהו המקום אליו נראה המן הורוביץ נכנס. כאן, הרוקלאוס ימצא את הנבל ויתעמת איתו. בהגיעם לשם, בנואל פנה אל הרוקלאוס, הניח ידיו על כתפיו בפוזה תומכת ואמר מהר: "מכאן עליך להמשיך לבד. אנחנו נאבטח האיזור."
בכניסה למסעדה קיבלה את פניו מלצרית. זיכרון האיום הפמיניסטי מהרחוב גרם לו להרגיש חשש אינסטינקטיבי מנשים. מלצרית זו, אמנם, היו לה ציפורניים והרוקלאוס זיהה מייק-אפ על פניה ואיפור סביב עיניה, ומחשוף, ובאופן כללי היא נראתה חמודה ונראתה טוב והיה לה ריח רענן וכך הרוקלאוס ידע שלא הייתה העלמה פמיניסטית.
"מה הספר האהוב עליך?" שאלה בחיוך.
הרוקלאוס החמיץ פניו וניפח את חזו וקפץ על אחוריו וזינק כמו חתול ואמר בקול של משרוקית: "האוטוביוגרפיה של אבא שלי."
המלצרית הרימה את גבותיה וקימצה את שפתיה קלות. "ואביך הוא ראש הממשלה?"
"זה בדיוק מי שאני." אמר הרוקלאוס בגאווה. ואז, בהפגנה של אסרטיביות וסקס אפיל: "אישה, קחי אותי למקום בו מגישים אוכל."
"אז אתה מכיר את הקונספט?" שאלה המלצרית בעוד שהובילה אותו בין שולחנות הסועדים.
"מכיר את המה?"
"אז ככה. קוראים למסעדה שלנו מסעדת פוקו."
"אני רואה כאן יותר ספרים מאוכל." אמר הרוקלאוס במליחות של סוחר.
"אנחנו מגישים כאן מזון למחשבה כמו גם לבטן. אבל לפני המזון והספרים, המסעדה הזו היא קודם כל קהילה מיוחדת במינה. פורום נון-בינארי ליחסי גומלין אפלטוניים בין גורמים בלתי תלויים."
הרוקלאוס נבהל מהמילים הללו. הרי היא נראתה כה חמודה ברושם ראשון, ולפתע, פרץ המילים הלועזיות היוצא מפיה של המלצרית היה כמו געיית חמור עזה.
"למה את מדברת כמו איזו פמיניסטית?!" הטיח בה הרוקלאוס. המלצרית צחקה. היה זה סימן לכך שקיבלה את סמכותו ומעתה לא תשתמש במילים לועזיות. הרי זה לא היה יכול להיות סימן לשום דבר אחר מאשר גדלות רוחו של הרוקלאוס. ואכן, כך היה. אבל הרוקלאוס לא ייתן לעניינים כאלה להסיח את דעתו. נחישותו הייתה נעולה על המטרה כמו מלתעות של פנתר. הוא צריך למצוא את המן הורוביץ. ועד אז הוא לא ייתן לאף אחד או אחת לרמות אותו.
"לאן את לוקחת אותי?" שאל. המלצרית הובילה אותו דרך חדר אחר אל מסדרון צר מואר אור לבן פלורוסנטי שבכלל לא היה מסעדתי. היו שם עגלות שירות וציורים של צ'ה גווארה. והרוקלאוס חשב: מה אם היא חוטפת אותו? הרי בנואל וכל שאר המאבטחים היו מחוץ לטווח ההצלה. איזו טעות אסטרטגית זו הייתה להשאיר את המאבטחים בחוץ. ללא שכבת ההגנה הכה מוכרת – הרוקלאוס חש לבד וחשוף. העולם, אחרי הכל, היה מקום עוין ואנטישמי.
וכאילו כל זה לא הספיק, המלצרית נעצרה פתאום ואמרה: "מכאן אתה צריך להמשיך לבד." היא החוותה כלפי קטע מסדרון חשוך ומצמרר, בסופו היה מה שנראה כמו מעלית.
הרוקלאוס נחר בבוז ואמר: "את חושבת שאת יכולה לרמות אותי? הישארי כאן!"
המלצרית הביטה בו בהפתעה. היא מצמצה במהירות ואז אמרה: "המעלית תיקח אותך אל השולחן שלך." ואז היא נשכה את שפתיה בחושניות, הוציאה דילוגית והחלה לדלג חזרה למקום ממנו באה.
"לא! אל תשאירי אותי לבד!" קרא הרוקלאוס. המלצרית התעלמה ממנו והמשיכה להתרחק.
אם דבר כזה היה קורה למישהו אחר, הדבר אולי היה משפיל. אבל מאחר שהיה זה הרוקלאוס, הוא עמד בזאת בגבורה, ובעצם, הבושה הייתה על המלצרית. חוצפה שכזו.
הרוקלאוס קילל. הוציא את הטלפון ובדק נוטיפיקציות. לאחר מכן הבריש את השיער. אחר כך הוא הרגיש טוב עם עצמו. יהודי וחזק ורגוע. לא אחד שמחזיר אדמות. "פוחדת מקצת חושך, הא?" אמר והביט במסדרון החשוך. "נשים."
הוא חצה את המסדרון החשוך והגיע אל המעלית. המעלית נפתחה. הרוקלאוס נכנס. המעלית נסגרה והחלה לרדת מטה. הרוקלאוס הצטער שלא הביא איתו את אחד המאבטחים.
המעלית נפתחה אל מרפסת תת קרקעית. הייתה זו מרפסת מאוד ארוכה שהוארה בתאורה מסנוורת. בקצה שלה היה חלל תת קרקעי חשוך שמרפסות רבות כמו זו פנו אליו. במרפסת היה שולחן אחד בקצה הרחוק שלה. וליד השולחן שני כיסאות. על אחד מהכיסאות ישב לא אחר מאשר… המן הורוביץ.
"הרוקלאוס פאי. איזו הפתעה." אמר המן הורוביץ ונעמד. הנבל, השמאלני. רק להסתכל עליו גרם להרוקלאוס להרגיש שאדמות ישראל נלקחות מתחת רגליו ומחולקות לכל עם לועז. "בכל אופן, זה מה שהייתי אומר אילולא הייתי במצב שהוא הניגוד של המצב בו אינני לא מצפה לך."
הרוקלאוס קיפץ וזינק וזע קדימה וקימט את מצחו וגירד את האף ובדק אם יש לו עגיל באוזן וגילה שלא ואז לחש אבל באופן שהיה סמכותי ומצמרר ואיתן כמו סלע ארז מצופה נחושת אבל בעוז: "המן הורוביץ. נבל שכמוך. אתה גנבת את תקציב המדינה מלשכתו של אבא שלי. אל תשחק משחקים. אל תעמיד פני שה תמים כי כולנו יודעים איזה זאב אתה. באתי לקחת חזרה את מה ששייך למדינת ישראל. ואני לא הולך לזוז מכאן עד שתיתן לי אותו חזרה."
לאחר שאמר זאת, השתרר שקט. הרוקלאוס לטש בהמן הורוביץ מבט לוהט. המן הורוביץ השיב לו מבט לאה, וכה ריק כאילו עיניו היו נטושות. כאלה היו עיניהם של שמאלנים – עיניים שהאדם שמאחוריהן ויתר ונסוג. עיניים אפלות בהן שכן האויב.
המן הורוביץ הכריז: "איזו האשמה נוראית. אני? גנב? זו לא הייתה גניבה. ראש הממשלה עצמו ביקש ממני לקחת את התקציב ולעבור עליו. לא פעלתי אלא בהוראתו." היה ברור שהנבל משקר. הוא הרים את ידיו כדי לזייף מחווה של תמימות. אחרי כן הוא הצביע ברשעות על מזוודה שנחה ליד השולחן, נשענת על רגל הכיסא. "התקציב נמצא במזוודה הזאת. הבאתי אותו לכאן בכדי למסור אותו לידיך, הרוקלאוס."
"לא ייתכן. אבא שלי אמר לי במו עצמו שאתה מנוול וגנב ושמאלני ונוכל!" צעק הרוקלאוס.
"אני? שמאלני? אבל הרוקלאוס. אני כבר חמישים שנה חבר מרכז הליכוד. ההאשמות שלך אינן מתחברות לעובדות." אמר המן הורוביץ.
"אבל אבא אמר!"
"האם הוא אמר מפורשות שאני שמאלני? אם כן, הלב שלי נשבר מהאשמה שכזו. אני אוהב את מדינת ישראל, הרוקלאוס. אני אעשה הכל עבור המדינה. אקריב את חיי אפילו. אז אמור לי: האם כבוד ראש הממשלה אמר שאני שמאלני."
מבעד לזעם, הרוקלאוס ניסה לחשוב בהיגיון. ניסה להיזכר. לא היו הרבה אנשים המסוגלים להראות איפוק כה גדול. אבל אם מסוגל לכך מישהו, הרי זה הרוקלאוס.
"אני לא יודע!" סינן מבין שיניו.
"הרוקלאוס. אני נאמן למדינת ישראל. נאמן בכל מעודי." אמר המן הורוביץ בשכנוע פנימי. אבל זה לא יכול היה להיות. הרי הוא היה נוכל.
"אבל…" אמר הרוקלאוס. "אבל… אם לא אליך, אל מי אבא התכוון כשהוא אמר שיש בוגדים בקרבנו?"
"בוגדים לא חסר." אמר המן הורוביץ בקול עצל. "אנחנו יהודים, אחרי הכל."
"אבל… למה אתה מתחבא במרכז תל אביב במסעדה מוזרה עם מלצריות ש… אומרות מילים של שמאלנים?"
"הרי אני בעצמי איני יודע." אמר המן הורוביץ ולבש הבעה שנראתה כמעט כמו כנות. הרוקלאוס לא האמין איך האיש הזה היה מסוגל לשקר בלי להניד עפעף.
"אבל… אבל…" אמר הרוקלאוס. הוא לא ייתן שירמו אותו.
"הנה, קח את זה." המן הורוביץ הרים את המזוודה והעביר אותה לידיו של הרוקלאוס. "תקציב המדינה בתוכה, כמו שביקש אביך אדון ראש הממשלה. העבר את המזוודה אליו, הרוקלאוס. כך תדע שאתה יכול לסמוך עליי. כך תדע שאני תמיד הייתי ותמיד אהיה בצד של מדינת ישראל."
הרוקלאוס היה מבולבל. המום. המן הורוביץ הביא לו כל מה שביקש, ואפילו טען שהוא ציוני נאמן. האם הרוקלאוס התבלבל? האם פירש את מילותיו של אבא בצורה כה מעוותת. המחשבה הזאת הפחידה את הרוקלאוס. הוא אחז במזוודה והרגשה מוזרה של קתרזיס פשטה בו. הנה, זה היה העתיד של מדינת ישראל. והוא הצליח. המזוודה בידיים שלו. זה היה… קל. זה היה חסר התנגדויות. והקלות שבה המשימה הושגה, שבה הבעיה נפתרה כלא הייתה, גרמה משום מה להרוקלאוס להרגיש חסר חשיבות וחסר אונים.
"אני סוג של גיבור." אמר הרוקלאוס. "משכמי מעלה. אני נכס ציוני למדינת ישראל." הקול שיצא מפיו היה יציב ומשכנע. אם כי בתוכו הרגיש מיותר.
המן הורוביץ בחן אותו ארוכות ואמר: "בהחלט, הרוקלאוס. בהחלט."
ואז המן הורוביץ משך בזקנו והוסיף: "ישנה כמובן האפשרות ששיקרתי לך עכשיו. שכל מה שאמרתי הוא שקר, מהדבר הראשון שאמרתי שנפגשנו ועד הדבר האחרון שאני אומר עכשיו. במקרה הזה, המזוודה הזו תהיה מלאה ב-"
"מיליון עובדים זרים שמבקשים אזרחות!" נחרד הרוקלאוס.
"התכוונתי להגיד קקי של יונים." אמר המן הורוביץ. "זו שאלה של אמון, אם כן." אמר המן הורוביץ. "האם גיבור לאומי כמוך ייתן לאיש זקן כמוני את המתנה של אמונה? האם אתה סומך עליי?"
הרוקלאוס הרגיש את ידיו נרפות. נחשולים של זעם ובלבול הכו בו, כמו גם חולשה וחוסר יכולת להבין: למה שהאיש הזה יטרח טרחה כה רבה לשקר לו רק כדי להרוס הכל ברגע האחרון. ויותר גרוע, למה שיציע את האפשרות שהוא משקר אם אמר את האמת.
"בקרוב, תפתח את המזוודה ותגלה מה יש בה." אמר המן הורוביץ. "וכשתעשה זאת, תדע אם דיברתי אמת או לא. האם ניתן לסמוך עליי." ואז, הוא החל ליפול אחורנית אל עבר המעקה.
"לא! אל תעשה לי את זה שוב!" קרא הרוקלאוס.
המן הורוביץ חייך וקרץ לפני שפגע במעקה, משקל גופו התהפך אחורה והוא נפל מהמעקה לעבר התהום.
הייתה זו תהום שמתחת לבניינים. מה שנראה כמו מפגש של ארבעה חניונים תת-קרקעיים עמוקים מאוד ועתיקים מאוד. החלל שנפער בין החניונים היה גדול ועמוק מאוד ושחור מאוד בתחתית שלו. מסביב ניתן היה לראות את שלדי הבטון של החניונים, את האדמה שמתחת לאדמה, את היסודות של בניינים אחרים שהיו מעליהם וכמה שורשי עצים של פיקוסים ושל עצי שקמה.
הרוקלאוס רץ אל המעקה והשקיף מטה. הוא ציפה לראות את מזכיר המדינה נופל אל מותו. האפלה לכיוונה צנח נראתה בלתי סימפטית. אך לפתע פתאום, נשמעה קריאה צוהלת שהדהדה על כל קירות הבטון מכל כיוון אפשרי.
לפתע, מאחת הקומות של החניונים פרץ גוף אדיר, ובמהירות סילונית לפת את שיערות ראשו של המן הורוביץ בטופריו, ומשך אותו מעלה.
היה זה עיט ענקי. עוף טורף במימדים מיתולוגיים ממש. לרגע אחד, מבטו של הרוקלאוס נפגש עם מבטו של המן הורוביץ. המן הורוביץ נופף לו וחייך, ואז העיט נשא אותו אל רווח בין הקירות התת קרקעיים ושם נבלע ונעלם. וכך נגמרה הפרשה.
"לללאאא!" צעק הרוקלאוס בזעם. "שמאלני או לא שמאלני – אני שונא את האיש הזה!"
הוא הסתכל על המזוודה שהחזיק בידיו. "מעניין מה יש בה." אמר הרוקלאוס בעניין ובשלוות נפש. "האם היא מכילה את מה שחיפשתי? האם זו מלכודת? לסמוך או לא לסמוך – זאת השאלה!"
ועם מילים אלה בפיו, אצבעותיו של הרוקלאוס שיחררו את המנעול והמזוודה עמדה להיפתח.
תגובות (0)