התחלה חדשה.
אני נורא עצובה.
אני נורא בודדה.
אומרים שבין להיות בודדה לבין להיות לבד יש הבדל. אני לא מרגישה אותו. אני בודדה, ואני לבד.
בדרך כלל אני לא עצובה.
אני יכולה להיות אומללה, אני יכולה להיות מאוכזבת, אני יכולה להיות כועסת.
אני יכולה גם לפחד. אבל בדרך כלל, אני לא עצובה.
היום אני כן.
אני לא אוהבת התחלות חדשות. אני לא אוהבת שינויים. אני לא אוהבת פרידות.
כל אלה מעציבים אותי.
כל אלה תוקפים אותי מחדש כל סוף שנה. רק שהפעם זה אחרת. הפעם אני יודעת שההתחלה החדשה כרוכה בפרידה, ושהשינוי כרוך בהסתגלות.
כל אלה מעציבים אותי.
אני יודעת שאמרתי שאני לא אוהבת את האנשים בסביבתי. אני יודעת שהתבכיינתי על כך שלא כיף לי. אבל במחשבה לאחור, היה לי מושלם.
אבל ככה זה תמיד, לא?
תמיד העשייה עצמה נראית מתישה, מעייפת, מכעיסה ומשעממת, אבל במבט לאחור, לא הייתי מוותרת על אף רגע.
לא הייתי מוותרת על רגעי הצחוק, שחקוקים בזכרוני כמו הממתקים שהיינו אוכלים כילדים.
לא הייתי מוותרת על רגעי הכעס, כי הם לימדו אותי שיעורים חשובים על החיים.
לא הייתי מוותרת על רגעי השיעמום, כי הם לימדו אותי עצמאות ויוזמה מהן.
לא הייתי מוותרת על רגעי הבדידות, כי לכל ביחד צריך להיות גם לבד.
לא הייתי מוותרת על רגעי החברות, שהערכתי ועודני מעריכה כל כך.
לא הייתי מוותרת על רגעי האהבה, שפתחו לי דלתות חדשות לעולם הזר והלא מוכר הזה.
לא הייתי מוותרת על כלום. וכעת, לחשוב על כל הרגשות והחוויות שצברתי, זה כמו לחתוך את שק הרגש שבתוכי עם סכין.
זה כמו לעודד אותי לשחרר, וללכת לצבור זכרונות חדשים.
זה כמו תרופה מרה לימים כואבים, שגם כשהיא מרירה ועצובה, היא עדיין מרפאת.
אני עצובה, וזה לא נעים לי.
בעיקר אני לא יודעת ממה אני עצובה, מהפרידה? או מההתחלה החדשה?
אם זו עצבות, כנראה מהפרידה. ואם זה מהפרידה, אין לי למה להיות עצובה. הרי לכל דבר יש סוף, וגם, מי אמר שפרידה משמעותה סוף?
אני עצובה, אבל עכשיו גם לחוצה. שנושפת לי בעורף כל יום שעובר. אני גם מתרגשת, כי זאת פעם ראשונה, חוויות ראשונות, שאני עומדת לצבור.
אני לחוצה ומפחדת. בעיקר כי הכל חדש. כי עולות שאלות.
יהיה לי כיף? אני אהנה? יקבלו אותי באהבה? או שמא יצפו ממני להיות מישהי אחרת? האם אני סומכת על עצמי מספיק כדי שלא אכנע לציפיות שלהם ממני? האם אני אשאר נאמנה לעצמי? האם אני אמצא אנשים שנאמנים לי?
כן, עכשיו אני יודעת בוודאות, השאלות הן אלה שמלחיצות אותי.
אבל אני יודעת שיש שאלות שאצטרך לחכות כדי לקבל תשובה עליהן, או שאני אצטרך בעצמי ליצור להן תשובה.
אני עצובה. אבל כעת גם לחוצה.
תגובות (4)
התרגשות גדולה להתחיל תיכון! ובכללי תמיד הראשון לספטמבר טומן בחובו המון התרגשות, גם אם השמינסטים לא תמיד יראו אותה…
מעבר לבית ספר חדש, גדול יותר, זה דבר מלחיץ. איך אסתדר ומה יקרה ומה עם חברים שלי יכירו חברים אחרים ואני לא אוהב אותם ועוד מלא שאלות שעוד יעלו לך מתישהו.
אם מאחדים לכם חטיבות לכדי תיכון אחד (כאילו יש שתי חטיבות ועכשיו כולם באותו תיכון) וגם אם לא, את עומדת להכיר אנשים חדשים! הכי חשוב במפגשים כאלה, ראשוניים, זה לשחרר את הדעה על האדם לפי החזות שלו, לא שופטים ספר לי הכריכה וזה… אני אישית הכרתי את החברה הכי טובה בתיכון ובשבוע הראשון רק בגלל הכריכה לא סבלתי אותה, היא הבינה את זה ועדיין איכשהו נוצר החיבור הזה, ועדיין היא נוהגת להזכיר לי שלא סבלתי אותה, ואני כמובן מכחיש:) קיצר, תבואי פתוחה להכיר אנשים חדשים, ותבואי בראש להיפתח בפני אנשים חדשים (לא חייב את כל המחלות והעיניינים שלך על היום הראשון, אבל לרקום חברויות למה לא, הומור תמיד שובר את הקרח של היי! אנחנו באותה כיתה וכל החרא המתרגש ההוא…)
עוד דבר חשוב, זה שאת מכירה אנשים חדשים לא בהכרח אומר שאת זונחת את החברים שבאו איתך לתיכון, תזכרי שתמיד אפשר גם וגם וחברים ישנים שלא מאמינים בגם וגם, מומלץ להרפות מהם קצת והם יבינו בסופו של דבר שאפשר גם ישן וגם חדש. כמובן שאותו דבר מכוון כלפייך, אל תרגישי ננטשת ע"י חברים קודמים עם הם מכירים אנשים חדשים. זה התיכון מכירים אנשים, מבלים איתם, ואז נשחק הקשר בצבא, סתם סתם.
מגמה כבר בחרת, אבל עדיין הכי חשוב זה שתאהבי את המגמה שלך, תאהבי את המקצוע הזה. המגמה זה המקצועות היחידים שאת בוחרת כי את רוצה ללמוד אותם אז תוודאי כבר בהתחלה אם את אוהבת את זה ואם לא תמיד אפשר לעבור. אם את עוברת מגמה, לא מומלץ אחרי חצי שנה, מניסיון של חברים…
העצה הכי חשובה, לחייך ולתת לזה לזרום.
את נכנסת לישורת האחרונה במסגרת הראשונה בחיים, מרגש אך גם מלחיץ. אל תקלי ראש בשום מקצוע! גם אם הוא משעמם או אם לא באלך עליו, וכיתה י' משפיעה על הציון הסופי בתעודת הבגרות לא באופן, וואו, משמעותי אבל ברבי המלל כיתה י' זה 30% מהציון הסופי, אז אם אומרים לך את המילה המפחידה "תלקיט" אז תשקיעי בו.
בתיכון לכולם יש איזו תקופה שאתה נמצא בה בדאון כזה, כאילו מרגיש שכלום לא הולך, מרגיש בודד, מרגיש חרא, עייף, אצל כל אחד זה קורה באופן שונה, כשתכנסי או אם תכנסי לתקופה קצת אפורה תביני שאת במצב כזה ושזה יעבור בסופו של דבר ושהכל בסדר ושהחיים יפים! באופן ספציפי בכיתה י' ובאופן כללי. תדעי שבגרות אפשר לעשות כמה שרוצים את יכולה לעשות את המועדים בבית ספר, ואת יכולה להשלים גם אחר כך אם את רוצה לשפר. שיעורי ספורט תגיעי ותחייכי, לא כדאי להחסיר בספורט הרבה כי רוב הציון בספורט זה נוכחות ובלי ספורט אין תעודת בגרות ותצטרכי להשלים כשתהיי גדולה ביחד עם ילדות קטנות- פחות כיף.
טוב נראלי חפרתי מה זה חפרתי, אם יש לך עוד שאלות משהו תכתבי ואם יש לי תשובה אענה וגם אם לא ננסה לחרטט משהו כי זה כמו היסטוריה לא משנה נכון לא נכון תחרטטי בביטחון, עצה חשובה לבגרות בהיסטוריה. יהיה בסדר, כולם עוברים את התיכון, כולם מצליחים בסופו של דבר, נשימה עמוקה ולהיכנס ברגל ימין!
וואו! תודה רבה!!
אני חייבת לך!
אני חושבת שאני אעתיק את התגובה הזאת ואהפוך אותה למין מדריך "איך לצלוח את התיכון".
תודה תודה תודה.
עזרת לי כמו שרק מעטים יכולים :)
קודם כל אני ממש מופתע. הנחתי שאת בוגרת יותר (מכנסיים קצרים במקום העבודה?!)
שנית. בהצלחה בתיכון. אני מקווה שזו כן תהיה תקופה מרתקת ומלאת אירועים משמעותיים ויפים בחייך.
חשבתי על התגובה שארשום לך, אבל אני כל-כך מבוגר, שלא רק ששכחתי את רוב הדברים מהתיכון – כבר הפסקתי לחלום את הסיוט הקבוע שלי, שבו לא השלמתי בגרות מסוימת.
אם הייתי צריך לתת עצה אחת – אז זה היה בכל זאת לנסות לשתף קצת את ההורים. אני יודע שבגיל הזה כל המבוגרים נראים מטופשים (אנחנו באמת מטופשים – אבל גם אתם). אבל בסוף, גם ההורים שלך עברו את התיכון ואת כל הדברים שעברת וגם הם (בסבירות גבוהה) הרגישו את מה שאת מרגישה, ואולי הם ינסו לתת עצות שלא באמת יעזרו, אבל הם יקבלו אותך עם כל החששות, וזה חשוב. אולי זה לפעמים מביך לספר להם הכל, אבל לפעמים זה מספיק פשוט להגיד שיש לך חששות, שאת לא יודעת למה לצפות ומה מצפים ממך. מהלימודים, מהחברים. בכל זאת מדובר באי-ודאות וזה נורמאלי לחלוטין.
אני מאמין שהם יוכלו קצת לעזור להנמיך את מפלס החרדה. הם ממש רוצים בשלב הזה שתשתפי אותם – הם גם בחרדות מהאי-ידיעה של מה שעובר עליך.
כתבתי הרבה – מקווה שלא נוצר רושם, שאני מבין על מה אני מדבר.
בהצלחה!
זה שאני צעירה לא אומר שלא עבדתי! האמת שמילצרתי הרבה וכן, זה מותר וחוקי. (לא חשבתי שישר יעלה לכם או לך תמונה של מישהי שעובדת במשרד… הרי כל עבודה מכבדת את הבעלים שלה).
אממ… בנוגע לעצה, תודה, וזה מאוד קשה.
נחמד לקרוא מהצד השני של ה"אולד פיפול" על דברים שאני חווה כצעירה חסרת ניסיון…
בכל מקרה תודה, אני אשתדל לשתף אותם יותר.
(אהבתי את השורה האחרונה, ולא, לא כתבת הרבה מדי).